ההר שכפי הנראה הכי מסוכן לטפס עליו הוא הר האנאפורנה בהימלאיה. למרות שהוא רק העשירי בגובהו בעולם, שיעור המוות של המטפסים עליו עומד על 40%(!), והם גבוהים באופן ניכר מאלה של האוורסט או אפילו של ה-K2 בסין (שמהווה אף הוא אתגר לא פשוט, ואחד מכל ארבעה שמטפסים עליו, אינו זוכה לשוב לביתו).

אז מה העניין? למה להסתכן עם כאלה הסתברויות? הרי לא עושים את זה כדי להתפרנס, ולמעשה, לא רק שלא מרוויחים מהטיפוס, אלא אפילו משקיעים בו כסף רב (פעם קראתי שעולה כ-60,000$ לטפס על האוורסט, ואני משערת שהמחיר רק עלה מאז!). אין כאן גילוי או כיבוש – רבים היו שם קודם, וכפי הנראה גם השאירו אחריהם אשפה, כדי להוכיח זאת.

אז למה לעשות את זה? נראה לי שיש לכך שתי סיבות, אמנם אף אחת מהן לא מדברת אלי, ואולי פשוט בגלל שזה עניין לגברים...

תגידו את האמת, כמה טעים כבר יכול להיות דג?

האחת היא הריגוש שבא מההתגרות במוות. סוג של רולטה רוסית, משחק שבו מהמרים את ההימור הכי גבוה שניתן. אני לא מבינה את הפיתוי הזה, את התאווה לגעת בסכנה. אני אפילו לא נהנית מגרסאות החיקוי בדמות רכבת הרים או סרטי אימה. שמעתי פעם על מעדן יפני – פוגו – דג בעל ארס קטלני, שמוגש רק על ידי מי שנושא רישיון מיוחד לסילוק הרעל, אם כי אי אפשר להתחייב במאת האחוזים – דבר שככל הנראה רק מוסיף להתרגשות, משום שתגידו את האמת, כמה טעים כבר יכול להיות דג? לא הטעם, אלא הריגוש הוא שהופך את הפוגו למעדן כל כך מבוקש, וכפי שניחשתם, גם כל כך יקר. ובכל זאת, יתכן שההסבר הזה, עדיין לא עונה על כל השאלות.

לשם מה אנחנו צריכים ריגושים כאלה? למה שלמישהו יהיה דחף עז כל כך לחזר אחרי הסכנה?

יתכן שכמה מטפסי הרים נלהבים לא יסכימו איתי, אבל אני חושבת שהתופעה משקפת משהו מעבר לשעמום גרידא. אני חושבת שהיא מעידה על ריקנות פנימית – מעין חור פנימי ששואף להתמלא על ידי הרפתקנות ותעוזה (לעניות דעתי, די בגידול מתבגרים ובניסיון לחתן ילדים, כדי לספק כל יצר של הרפתקנות ותעוזה שיש בי!).

אמנם זוהי רק תיאוריה שלי, ואין לי כל מחקרים – חתכי אורך או רוחב – כדי להוכיח אותה, אבל ההשערה שלי היא, שמי שמנהל חיים עשירים ומספקים, חיים עם משמעות וחיבור לבורא, לא חש צורך לאשר את ערכם בפעולות מסכנות חיים (פעם ערכנו מסיבה שכללה לינה של 25 בנות כיתה ד' – זאת הייתה הקרבה המקסימאלית שלי לחיכוך ממשי בסכנה!).

ההישג האמיתי הוא הנחישות להתייצב מול שגרת החיים עם חיוך ואופטימיות

למרות שהרפתקאות דרמטיות הן אלה שעושות את החדשות, ההישגים האמיתיים בחיים אינם התייצבות מרצון מול סיכונים מיותרים, אלא הנחישות להתייצב מול כל יום רגיל עם חיוך ואופטימיות. האומץ האמיתי אינו מונח בלטפס על הרים, אלא בלקום מהמיטה בבוקר, לאמץ את הזדמנויות היום ולפנות בראש מורם אל האתגרים שהוא מציב בפנינו.

כן, דרושה נחישות כדי להגיע אל פסגת ההר. אבל מה אחר כך? נחישות דרושה גם כדי ליצור נישואין טובים, כדי להיות בן/בת זוג אוהב ותומך בזמנים של חולי, מעברים, החלפה או איבוד משרה, כדי לגדל משפחה. נחישות דרושה כדי להיות הורה טוב – ולעמוד מול אתגרים פיזיים, רגשיים ופסיכולוגיים. כשלמרות כל זאת, הנחת יכולה להימצא במרחק שנים רבות.

אולי מאבקי היומיום אינם מרגשים כמו טיפוס על הרים, אבל הם בהחלט מהווים הישג יותר גדול ויותר ארוך טווח. ברור שלחלק מהאנשים יש יצר הרפתקנות עז יותר מאשר לאחרים (ותהיו בטוחים שאני לא שייכת לקטגוריה הזאת!), אבל אולי הם לא מבינים שההרפתקה הגדולה ביותר בחיים – הקמת בית מלא במשמעות ובנתינה, טיפוח מערכת יחסים עם אלוקים – נמצאת ממש מתחת לאף שלנו.

אני מצפה לכמה התנגדויות נמרצות ממטפסי הרים נלהבים ואכלני פוגו. תשפכו כל מה שיש לכם להגיד! נצלו את אפשרות התגובה כדי לספר לי מה אתם חושבים. בסך הכל אני אוהבת להגדיר את עצמי כאישה בעלת ראש פתוח (למרות שבעלי והילדים אולי חושבים אחרת...).