רובנו מקבלים את הרצון שלנו להביא ילדים לעולם, כדבר מובן מאליו, ורבים מאיתנו אפילו משקיעים מאמצים רבים כדי להצליח בכך. עם זאת, ישנם אנשים שמוכנים להשקיע כל זמן שיידרש, כדי לענות על שאלה בסיסית עוד יותר: למה?

קראתי לא מזמן מאמר שטוען שהורים רבים מגלים שתפקיד ההורות מתגמל הרבה פחות ודורש הרבה יותר מאמץ, ממה שהם ציפו. או כמו שנוסחה כותרת המאמר, "כל השמחה והתסכול – למה הורים שונאים להיות הורים".

ודאי שיש שמחה, כפי שהודו ההורים שרואיינו למאמר, אבל על בסיס יומיומי החיים נהיו יותר קשים (ילדיהם של רוב המרואיינים עדיין קטנים מאוד, כך שלמעשה הם בכלל לא מודעים לקשיים שעוד יגיעו!).

למרות שהמאמר לא אומר זאת בבירור, אני מאמינה שאחת הסיבות לדיכוטומיה הזאת היא ציפיות לא מתאימות. בדיוק כפי שחלק מהגברים (כל אחד מכיר את עצמו) מתחתנים מתוך מחשבה על ארוחות חמות, בית נקי וחברה מקסימה ואינטימית בבית ("יש לה צרכים רגשיים? התחתנתי איתה בגלל שחשבתי שהתחזוקה שלה קלה!), הרבה אנשים נכנסים לעסק ההורות בלי צל של מושג מה מצפה להם בעתיד. כן, הם שמעו שהם יהיו עייפים – אבל הם לא מסוגלים לדמיין כמה עייפים. הנישואים שלהם לא מוכנים לאתגר ("אני עדיין צריכה להעניק קצת תשומת לב גם לבעלי?!"), הם שיחקו במשחק "נגיד ש..." דמיוני וילדותי. הן מדמיינים בובה בגודל טבעי, לבושה על פי האופנה האחרונה, מעורסלת אחר כבוד בעגלה מהצעקה האחרונה, כשהם צועדים בנחת לאורך הפארק, יוצאים לקניות ופוגשים חברים ביחד עם התינוק.

במקום זה, התינוק רטוב, מלוכלך (ומלכלך), רעב, צורח: לפעמים הוא סובל אפילו מכאבי בטן. יש לו דלקת אוזניים, הבגדים החדשים שלו מוכתמים, ושיחה ממושכת עם חברים מתגלה כמשימה בלתי אפשרית. וכמו שאומרים, "איפה ההנאה? הקלות? הנוחיות? האו-פר?!"

"אנחנו טועים לחשוב שקיבלנו ילדים בשביל הנחת. קיבלנו אותם כדי להעניק"

אבל אני חושבת שיש כאן משהו אפילו עמוק יותר. משהו שנוגע בלב הסיבה מדוע להביא ילדים לעולם. לא מזמן שמעתי סיפור על משפחה עם מספר ילדים מוגבלים. אין ספק שהילדים האלה הם מקור עצום לאושר (כמו כל הילדים), אולם אין גם ספק שהם מקור אדיר לכאב ותסכול ועבודה קשה (כמו כל הילדים). כשהאב דיבר על בר-המצווה של אחד הבנים, הוא התייחס לנושא המוטיבציה. "אנחנו טועים", הוא טען, "כאשר אנו חושבים שקיבלנו ילדים בשביל הנחת. קיבלנו אותם כדי להעניק."

זוהי נקודה חשובה. האבא הזה לא מתכוון לומר שהוא לא זוכה לנחת מהמשפחה שלו; הוא מתכוון לומר שנחת אינה אמורה להיות הציפייה או המניע שלנו, ושההנאה אינה שטחית וזמנית, אלא עמוקה יותר ונובעת מפיתוח כושר הנתינה שלנו.

ילדים מלמדים אותנו על נתינה חסרת פניות - אולי לא נקבל חזרה. הנחת עלולה להיות חמקנית או קצרה - אבל אנחנו לא עושים זאת למען עצמנו, אלא למענם. אנחנו עושים את הטוב ביותר על מנת ליצור בוגרים בריאים בגופם ובנפשם, בעלי מצפון ומוסר וקשר עם אלוקים. זה התפקיד שלנו, זאת המטרה שלנו, וזה, אם בכלל, הגמול שלנו.

אולי הם לא ידאגו לנו כשנהייה זקנים (למרות שיש לנו, ברוך השם, כמה הצעות!), אולי הם לא ילכו לאוניברסיטה כדי לפתוח עסק מצליח או לספק לנו נכדים מחונכים ומטופחים באופן מושלם. זה לא משנה. למדנו מה זאת נתינה אמיתית – כשהתשישות בלתי נסבלת, כשצריכים לטוס למוקד חירום באמצע הלילה, או להיות עם התינוק בבית החולים יום אחרי יום, כשצריכים לדחוף אותם אל המים העכורים-לעתים של חברויות, יציאה מהבית, נישואין... כשצריכים לחפור עמוק לתוך עצמך כדי להבין ילד ששונה ממך או לחוש רחמים על התמודדות שמעולם לא חווית.

אנחנו לומדים הכי הרבה על עצמנו ועל מערכות היחסים בחיינו דרך הילדים שלנו; פעמים רבות הילד הכי פחות צפוי, מלמד אותנו את השיעורים החשובים ביותר. אנחנו לומדים על היכולת שלנו לאהוב. אנחנו מרחיבים את היכולת שלנו להעניק... זאת המתנה האמיתית, ההנאה האמיתית, והסיבה האמיתית מדוע להביא ילדים לעולם.

וכשמתמקדים בדברים האלה, אני לא מסוגלת להבין, איך מישהו יכול להעלות בדעתו שהילדים לא העשירו את חיינו והפכו אותנו למאושרים יותר. לא מזמן אמרה לי חברה שהלוואי שהיו לה יותר ילדים (יש לה שתי בנות מקסימות). אף אחד לא אמר לי מעולם שהלוואי שהיו לו פחות.