אכלנו ארוחת ערב עם ידידים, כשפתאום, בתגובה להערה כלשהי שאמרתי, הבעל פנה אליי ואמר לי משהו ביקורתי במיוחד. הופתעתי מאוד, וכך גם בעלי אשר שלף מייד את האגרופים (רק כמשל כמובן), והתכונן להגן על כבודי. השבתי לעצמי במהירות את קור הרוח, וחזרתי לאכול כאילו כלום לא קרה. לשמחתי, גם בעלי הסיר את האצבע מההדק והמשיך לאכול.

איך הצלחנו לפוגג מצב בעל פוטנציאל למתיחות, ולשמור על הידידות?

קודם כל, לא מזמן שוחחנו בבית על השאלה כיצד להתייחס להקנטות. כל אחד מילדיי, ציטט בפניי בלי להניד עפעף את מאמר חז"ל, שה' אוהב את אלה שנעלבים ואינם מעליבים בחזרה. כך שהרעיון כבר היה בראשי. עבור הילדים שלי, דרך התגובה הזאת אינסטינקטיבית וברורה; אולם ממני היא דרשה מאמץ.

ידעתי שאני לא המטרה האמיתית

בנוסף, ידעתי גם שהידיד הזה עובר קושי אישי מסוים, כך שיכולתי להרגיע את רגישות היתר שלי ואת האגו (אירוע נדיר בהחלט) ולהבין שאני לא מקור התסכול האמיתי שלו. ידעתי שאני לא המטרה האמיתית, ולכן לא הרגשתי חובה להגיב בהתגוננות או לתקוף בחזרה.

למעשה, הניסיון הזה שכיח למדי (לא, לא היכולת לדחוק את צרכי האגו שלי) – הרבה פעמים האדם הלא נכון סופג את להט תסכולי חברו. לדוגמא, יתכן שלבן זוג אחד (נקרא לו בעל) היה יום ארוך בעבודה – פרויקט שלא התקדם כרצוי, פקקים בכביש המהיר ויותר מדי שעות מאז ארוחת הצהריים - כשהוא מגיע סוף סוף הביתה, תשוש, מתוסכל ומורעב, הוא מגלה שהאוכל יהיה מוכן רק בעוד חצי שעה. הוא מתפרץ על אשתו, ודורש ממנה לדאוג שלהבא ארוחת הערב תהיה מוכנה בזמן.

למרות שאיני רוצה להגן על התנהגותו של הבעל, אישה חכמה לא תענה בצעקות "שוביניסט שכמוך! איך אתה מעיז לדבר ככה!" אלא תגיש לו מייד גבינה וקרקרים כדי להרגיע אותו. אולי אחר כך, כשהוא כבר שבע, היא תבקש ממנו להשתמש בצורות תקשורת יותר יעילות. היא יכולה לעשות את זה, משום שהיא יודעת שלא היא הגורם האמיתי לתסכול של בעלה.

ולמרות שאני לא ברמה של אלה שמבינים שכל פגיעה מכפרת על חטאי העבר ולכן צריכים לקבל אותה בשמחה בתור הזדמנות מיוחדת, אני יכולה לעצור לרגע, ולבדוק האם יש אמת כלשהי בביקורת. האם יש משהו שאני יכולה ללמוד ממנה? האם היא מאותתת לכיוון בו עלי לצמוח? הכנות דורשת ממני לבחון את עצמי כדי לברר מדוע היה בי אפילו משהו מן המשהו שגרם לתגובה שכזאת.

ובהתאם, להיזהר יותר בדברים שלי, ולהעמיק יותר בבחינת האישיות שלי כדי לשרש כל זכר למגרעת הנדונה.

יש כל מיני סיבות למה לא להגיב לעלבונות – לא לתת לאחרים כוח לשלוט בך או ברגשותיך; לא לרדת לרמה שלהם; משום שדעתם לא חשובה לך באמת; משום שנבראת בצלם אלוקים.

כאשר עם ישראל מותקף מן החוץ, אנחנו זקוקים לאחדות

אולם נראה לי שהסיבה החשובה ביותר, במיוחד בזמן זה, היא שכאשר עם ישראל מותקף מן החוץ, אנחנו זקוקים לאחדות. אנחנו צריכים לחזק את תחושת ה'ביחד' שלנו, לבנות גשרים זה אל זה ולא לבנות נדבכים נוספים בחומה. יותר מדי מונח על כפות המאזניים.

זאת ההזדמנות לתקן מערכות יחסים, לנתץ משוכות. זאת ההזדמנות להעמיד פנים שלא שמעת טוב (ואולי זה מה שבאמת קרה!) ומה שהיה היה. רוב בני האדם לא חושבים כל כך בזהירות לפני שהם מדברים, לכן זאת טעות לקחת אותם יותר מדי ברצינות.

ה' אוהב שאנחנו שותקים מול עלבונות, משום שכמו כל ההורים, גם הוא רוצה שהילדים שלו יחיו בשלום והרמוניה. אני חושבת שאני מסוגלת לבלוע כמה הקנטות כדי לתת לאבא שלי בשמיים קצת נחת.

ואולי, אם כל אחד מאיתנו יעשה את החלק הקטן שלו, ואם לא נפתח באש הקנטות מול אש הקנטות, ובמקום זה נעבוד על קשרים קרובים יותר, כוח האהבה יחזיר כל משט קרבי לאחור.