"רינה קיבלה טלפון נייד בכתה ט', וגם שרה. לבני נתתם נייד בכתה ח'. אז למה לי אתם לא מרשים עכשיו?! זה לא פייר!"

האם שיחות דומות מתנהלות גם אצלכם בבית? האם יש במשפחה שלכם ילד שמרגיש מקופח או שנעשה לו עוול? האם מישהו ילל בביתכם פעם: "זה לא פייר!" או בעט ברגליים וצעק: "תמיד היא מקבלת מה שהיא רוצה ואני לא!"?

אם לא, יש להתחיל לחשוש – הם לא נורמלים!

רוב הילדים (לפחות אלה שיש להם אחים), מרגישים בשלב זה או אחר בחייהם שמשהו לא הוגן, שילד אחר מועדף, שגם להם מגיע לקבל נעליים חדשות, תספורת, מחשב...

אין שום עניין ותועלת ללכת לקראתם. במשחק הזה אני מסרבת להשתתף.

בהתחלה חשבתי שאתן לכל הילדים שלי יחס שווה בדיוק. כולם יקבלו 10 דקות זמן איכות אישי איתנו בכל יום. כולנו נצא יחד לחנות הנעליים (אני מתמלאת חרדה רק מהזיכרון של חלק מהיציאות האלה!) אף אחד לא יקבל משהו שאין לאחיו. או לכיוון השני, בכל פעם שאחות אחת תקבל משהו חדש, גם האחרים יקבלו.

עד שבמרוץ החיים  הדבר הפך לבלתי אפשרי, ואני הבנתי שהגישה שלי לא נכונה. גברים ונשים, לדוגמא, אינם זהים, וגם א-לוהים איננו מתייחס אלינו ככאלה. לכל שבט בישראל יש תכונות משלו, והוא קיבל בארץ ישראל את הנחלה שמתאימה לאופיו. למעשה, אין שני בני אדם זהים, וא-לוהים נותן לכל אחד מאיתנו בדיוק את הכלים הנדרשים כדי להגיע למלוא הפוטנציאל שלנו, ולקרבה האישית הגדולה ביותר אליו. יש לכל אחד מאתנו מעלות וחסרונות שונים, ובהתאם - ניסיונות ואתגרים שונים. אנחנו לא שווים, רק ההזדמנות המוחלטת שווה.

צרכיהם הגשמיים יסופקו כדרוש, אולם לא בדיוק באותה צורה כמו לאחותם או אחיהם

זה אמור להיות מודל ההורות שלנו – כל ילד שונה, ועלינו לדאוג שיהיה לו את מה שהוא צריך באופן אישי על מנת להצליח. בדיוק כמו שא-לוהים לא נותן לכולנו את אותן הברכות, כך אנחנו צריכים להתייחס לילדים שלנו, מכל הבחינות, כאל יחידים. ויישומו של הרעיון מתחיל בלימוד הבסיסי, שצרכיהם הגשמיים יסופקו כדרוש, אולם לא בדיוק באותה צורה כמו לאחותם או לאחיהם.

השלכותיה של גישה זאת נוגעות בכל התחומים – זמן, תשומת לב, עזרה בשיעורי בית, הכל. זו דרך קיום הרבה יותר בריאה (במיוחד בשבילכם!) והילדים מסתגלים במהירות.

הם פשוט מבינים בסופו של דבר שאחים מסוימים זקוקים ליתר תשומת לב בזמנים מסוימים בחייהם או בתחומים מסוימים, והם לא נפגעים מכך, מכיון שהם יודעים שכאשר הם יזדקקו למשהו, משאבי הזמן, האהבה והכסף שלכם יופנו אליהם באותה מידה.

דרך זו מסייעת להפחית את תחושת ה"מגיע לי", מטפחת עצמאות וביטחון עצמי, ומאוד מקלה על ההורים שמתחילים לדאוג לצרכים ולא לרצונות, ומסלקים את "ייסורי המצפון" מהמשוואה.

ההבנה ש"הוגן" אינו מילה נרדפת ל"זהה" קשה להבהרה בצורה מופשטת. הצורה הטובה ביותר להבהיר אותה, היא דרך המעשים שלנו.

רק את אהבתנו לכל אחד ואחד מילדינו אנו צריכים לחלק בצורה שווה.