"אמא, אני הרוס!" הודיע לי דוד בן האחת-עשרה, כשהוא קורס מיואש על הכסא במטבח. "אין, שברו אותי, גמרו אותי, אני מ-ח-ו-ס-ל!"

"מה קרה?", שאלתי, והפסקתי לרגע את רחיצת הכלים, על כל צרה שלא תבוא.

"אמא אני אבוד!" המשיך דוד לקונן כשהוא מליט את פניו בין שתי ידיו. "אכלתי אותה".

זה כבר חייב הפסקה של ממש בכלים, כך שנגבתי את הידיים בסינר וניגשתי לצאצא שלי.

"אתה רוצה לספר לי מה קרה?" שאלתי. "רבת עם מישהו? איימו עליך? עשית משהו לא בסדר?"

"לא. לא. לא", הוא ענה והוסיף, "את לא מבינה, זה אליהו ביטון, הוא מוכר חמש גדולות בשקל. בש-ק-ל! את מאמינה? ואני, אני קונה מהסוכן שלי חמש קטנות בשקל! אין, אני אבוד, אני גמור". ובעודו ממשיך במנטרת החיסול, שלפתי מהפריזר שוקולד-לשעת-חירום (כשבדרך כלל אני הצרכנית העקרית שלו), והצעתי לו שורה של קוביות ממולאות בקרם אגוזים.

"קח, תירגע ואחר כך תסביר לי על מה מדובר".

דוד לעס בצייתנות את השוקולד וביקש עוד. לאחר שלושת רבעי חבילה שלא נודעה כי באה אל קרבו, הוא לקח נשימה עמוקה ואמר:

הן קטנות אמנם, אבל תוך שבוע שבועיים, הן אמורות להגיע לקוטר של אצבע.

"אמא, תביני, שילמתי לסוכן שלי 20 שקל וקניתי בזה סחורה מעולה. הן קטנות אמנם, אבל תוך שבוע שבועיים, הן אמורות להגיע לקוטר של אצבע. הבעיה, שהיום אליהו ביטון הגיע לבית-הספר עם ארגז מלא שמנות, ועוד נוסף לכל הוא מוכר חמש בשקל. ועכשיו כולם קונים רק אצלו ואני נשארתי תקוע גם עם הסחורה וגם עם חובות, מה אני אעשה?... אני גמור, אני מחוסל, הלך עלי..." ובעודו שוטח את מהלך העניינים, עיניו התמלאו דמעות והוא פרץ בבכי קורע לב.

"אתה מוכן להסביר לי במה מדובר?" שאלתי בשנית. "מה קנית? מה מכרת? לא הבנתי כלום".

"מז'תומרת מה קניתי?" הוא ענה ברוגזה, "תולעים!, קניתי 100 תולעים בעשרים שקל, התכוונתי למכור אותן כל אחת בחצי שקל ולהרוויח שלושים! ועכשיו הכל אבוד...".

"תולעים?!" שאלתי מבועתת, "אתה רוצה לומר לי שיש לנו ברגע זה 100 תולעים שמסתובבות להן בבית?! וחוצמזה מי בכלל הרשה לך להביא הביתה תולעים, השתגעת?!" שאלתי, כשאני עוברת במהירות של 200 מאך מאוקטבה לאוקטבה, ומאבדת כל טיפה של אמפתיה אליו.

"לא, אל תדאגי", הבן שלי נסוג, כשהוא קולט את ההבהוב המסוכן בעיני ומבין שנפל מן הפח אל הפחת."זה תולעי משי, הן בכלל לא מסתובבות, חוץ מזה שחלק מהן כבר הפכו לבמבות" (בעגה המקצועית הכוונה לגלמים מהם עתידים להגיח פרפרים מגושמים חוורי כנפיים).

"תקשיב לי טוב בחור צעיר", אמרתי מנסה לשמור על איפוק סביר. "אני מבינה שהשקעת בכך כסף, אבל אני פשוט לא מסוגלת לסבול את הרעיון הזה של תולעי שעשועים בבית."

"אבל אמא, תביני, הלוותי כספים מחברים, הם יהרגו אותי". ניסה דוד לשכנע אותי.

"זה לא מעניין אותי." עניתי בהחלטיות, מסרבת להתייחס לדמעה הנוצצת שבישרה על התקף בכי נוסף העומד להתפרץ, "לא שאלת את רשותי ועכשיו תפתור את זה בעצמך. ועד הערב אני מבקשת ששום זנב תולעת או רבע 'במבה' לא יסתובבו ברדיוס שלי, זה ברור?"

"אבל אמא, את בעצמך אומרת שאת אוהבת בעלי חיים, ושכדאי לנו לגדל אותם". התעקש דוד בנסיון אחרון להושיע את עסקיו הכושלים.

"אבל אמא, את בעצמך אומרת שאת אוהבת בעלי חיים, ושכדאי לנו לגדל אותם". התעקש דוד בנסיון אחרון להושיע את עסקיו הכושלים. התעלמתי מתחנוניו, חזרתי לערימת הכלים ומזווית העין ראיתי אותו משרך את רגליו אל החדר.

בימים הבאים לא שבתי לשמוע אודות התולעים והבנתי שדוד קיבל עליו את הדין.

שבוע לאחר מכן ראיתי תנועה ערה של בנים נכנסים ויוצאים מהבית, ואת דוד מחייך מקיר לקיר. חשדותי אף התגברו כששמעתי קטעי שיחה אודות "20 בשקל, 10 בחצי שקל וכיו"ב".

כשאחרון החברים עזב את הדירה קראתי אותו אלי, מריחה את ה"תבשיל" הנחמד שהוא מכין לי.

"רגע אמא, הנה, זה בשבילך!" הוא אמר לי, מגייס את החיוך הכי מקסים שלו ומושיט לעברי מתנה עטופה והוסיף בגאווה בלתי מוסתרת: "קניתי לך את זה מהכסף שלי הפרטי!"

"על מה אתה מדבר?" שאלתי בחשדנות, לנוכח השוחד הברור שהוגש לי.

"נו, הביצים". הוא אמר, מתבונן בי בתמימות.

"איזה ביצים?" שאלתי מנסה לרדת לסוף דעתו.

"בואי", הוא קרא לי ומשך אותי למרפסת השירות.

גחנתי מעבר לחבלים ולמרבית הזוועה גיליתי מצבור של פרפרים וערמות ערמות של ביצים צהבהבות קטנטנות.

"מה זה צריך להיות?!" שאלתי בכעס. "אמרתי לך להעיף את היצורים המגעילים האלה מהבית!"

"אבל אמא, לא נכון", הוא הצטדק, מביט בי בהתממות.

"אמרת שאת לא רוצה לראות זנב תולעת או רבע במבה, אז אני מכרתי רק את הפרפרים והביצים שלהם... ". 

 אנשים סביבנו עושים דברים שאנחנו לא אוהבים. לפעמים גם דברים שממש פוגעים ומכאיבים. אבל פעמים רבות יהיה הרבה יותר קל ונכון להתמודד עם זה אם נדע ונבין את נקודת המבט של האחר. לפעמים פעולה או אמירה שהתקבלה אצלנו כפגיעה ומעשה מכוון נגדנו, בעצם נבעה מתפיסה אחרת של השני ולעיתים אפילו כוונתו היתה לטובה. חכמים שלימדו אותנו "הוי דן את כל האדם לכף זכות" בעצם אמרו איננו יודעים הכל, ואם כן ראוי להניח שהכוונה היתה לטובה, בדיוק כמו שהיינו רוצים שיעשו לנו במקרה כזה. חשוב ביותר לזכור את הכלל החשוב בביקורת ושיפוטיות: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".