חופש דביק.

עשרות אלפי אמהות מותשות, מחפשות פתרונות תעסוקה לצאצאים המשועממים אך לשווא. התקציב המדולדל בלאו הכי, אינו מאפשר להירשם לכל האטרקציות המבטיחות אקשן והנאה שטרם נראו במחוזותינו, כך שרבות המשפחות, במיוחד אלה המבורכות בצאצאים רבים, הנאלצות להסתפק בבילוי הזמין והזול ביותר – שהות בפארק.

לצערי, דווקא עירנו המבורכת כל כך בילדים, דלה בגינות ופארקים. לא רק שאין גינות, גם החצרות לא משהו, שלא לדבר על איזה עץ או ירק. אין מה לעשות, בעירנו הצפופה, בה מתווספים מידי שנה בשנה אלפי תינוקות, ישנו סדר עדיפות שונה. צפיפות האוכלוסין ודרישות המגורים דחופות יותר, כך שעל מנת להתבשם מעט מן הירוק הירוק הזה, יש להרחיק ולנדוד לעבר הערים הסמוכות.

מעניין לגלות, שככל שנתרחק אל שכונות יוקרתיות יותר, נגלה משטחי דשא ירוקים רחבי ידיים, גינות מטופחות להפליא, עצי נוי ופרי והרבה שלווה ויופי. מעניין לא פחות לגלות, שהמשטחים הנפלאים הללו... ריקים מאדם.

אין שם צחוק מתגלגל, אין חבורת בנים משולהבים הרודפים אחר כדור ואין צעקות או בכיות. נכון אמנם, שבאותה מידה גם עטיפות של במבה וביסלי אין שם, הכול נקי, מצוחצח ללא רבב, יפהפה ו... נטול חיים.

מי כבר עלול לרצות לדרוך במקום הזה על הדשא. ממילא בני אנוש כמעט ולא נראים בסביבה.

מה שכן יש שם. בולט וגדול ובלתי ניתן לפספוס – זהו שלט עם אותיות מאירות עיניים, ובו כתוב: 'נא לא לדרוך על הדשא!'

תהיתי ביני לבין עצמי, מי כבר עלול לרצות לדרוך במקום הזה על הדשא. ממילא בני אנוש כמעט ולא נראים בסביבה, בודאי שלא הולכי רגל. ובכל זאת, השלט הזה מוצב שם ומתרה בנו, הולכי הרגל המזדמנים, בשום פנים ואופן לא לדרוך על הדשא.

אני חייבת להודות, שאם זה לא היה כל כך עצוב, הייתי צוחקת בקול מהזיכרונות שהשלט הזה עורר בי. כשהיינו ילדות, חברתי הטובה לקחה אותי מדי פעם, לבקר את סבתהּ, שם אסור היה לדרוך על השטיח, ונאלצנו (רק לאחר שהורדנו נעליים מחוץ לדלת הכניסה כמובן) ללכת מסביבו וכמובן שאסור היה לשבת על הספה החשופה, לפני שסבתא פרשה שמיכה או ניילון. השתגעתם?! נראה לכם שספה או שטיח נועדו שישבו או ידרכו עליהם? איזה רעיון משונה...

על כל פנים, השלט נשאר גא וזקוף. הדשאים נותרו מוריקים ומיותמים, ואנו הממושמעים, נאלצנו להסתפק בפיסת הפארק הקרובה למקום מגורינו, שנותרה לפליטה.

כשחזרנו עייפים ותשושים, עברנו ליד מרכז תרבות כלשהו, גם הוא מטופח וחדש יחסית. סביב המבנה נבנתה גדר נמוכה ורחבה מלבנים אדומות. חשבנו לשבת מעט עליה, להרגיע את הדופק בטרם נמשיך לביתנו. מה רבה הייתה תדהמתנו למקרא שלט שנקבע בגדר, ונכתב עליו באותיות של קידוש לבנה: 'נא לא לשבת על הגדר'.

האם באמת יכול להיות? תהינו, האם חשיבותה של הגדר כה רבה, עד שהיא עולה על האפשרות לשמש כתחנת מנוחה לגפיים עייפות של בני אנוש? כמה שהתאמצתי לחשוב, לא עלה בדעתי איזה נזק יכולנו לגרום לגדר האבן המאסיבית, ומה לכל הרוחות הניע את מי שקבע את השלט לעשות זאת?

אין לי על כך כל תשובה.

מה שכן אני יודעת בוודאות, שגדולה הייתה שמחתנו לחזור לעירנו האפורה והצפופה, בה כל גדר ראויה שישענו עליה וכל פיסת דשא, אם ישנה, שמחה לארח מצהלות ילדים.