"יהודי-פולני, יהודי-רוסי ויהודי-עיראקי נכנסו למסעדה..."

כולנו מכירים את הבדיחות העדתיות התפלות, שדואגות להבליט, במקרה הטוב את המגרעות כביכול של עדה מסוימת ובמקרה הרע, עוסקות ברצח אופי ממש, מה שקרוי בלשון התורה-שפיכות דמים.

רצה הבורא ולאחר שהתפזרנו לארבע קצוות תבל, לגלות ארוכה בת 2,000 שנה, התקבצנו וחזרנו לארץ הקודש.

חזרנו ארצה עייפים ויגעים וידועי מלחמות. מלקקים את פצעינו ומקווים לנשום לרווחה ולהתחיל מבראשית. רק מה? העובדה שחלק מאתנו אמונים על הבורשט והקוגעל, חלק על הסמבוסק והמג'דרה וחלק על המלאווח והג'חנון, גרמה משום מה לאיבה, הפרדה וריחוק. מה גם, שהמלבושים השונים, המראה החיצוני והמנטליות השונה, לא תרמו לתחושת האחדות ויצרו דעות קדומות וסלידה כבושה בלב.

אינני צריכה להזכיר לכם את ההתנהלות הפוליטית-מפלגתית שלנו ואת מלחמת החצרות בחוגים השונים. די אם נאמר, כי הגדלנו לעשות ומילאנו על הצד המעולה ביותר, דווקא את ה"סור מרע" – את השונה, המבדל, המפריד והמרחיק.

האמת, שתופעת שנאת הזר והשונה, מוכרת לנו כבר מילדות: "הוא שמן!, הוא ג'ינג'י! הוא משקפופר!, היא ג'ירפה!, יש לה שיני שפן! היא פוזלת!". אנחנו מכירים את אכזריותם חסרת הרחמים של הילדים, חלקנו אף זכה לטעום אותה על בשרו.

"נו טוב, אלה בסך הכל ילדים", נוכל לומר בסלחנות. אך מה אתנו? עד כמה אנו רחוקים מהם?

מה להם למנהגים השונים, למראה או לשמות המאכלים להפריד בינינו?

באטימותנו הרבה שכחנו דבר מה חשוב ובסיסי ביותר. את מהותנו. מה להם למנהגים השונים, למראה או לשמות המאכלים להפריד בינינו? אחרי הכל מדובר במשהו חיצוני לחלוטין. מדובר על האריזה. כזה עניין לעשות מאריזה? אז נכון שאנו מוכנים לשלם לחנות המתנות, עבור אריזת הצלופן המעוצבת עם נגיעות הפוטפורי והרשת המסולסלת, תוספת מיוחדת. אבל אחרי הכל, כולנו מסכימים, כי מה שבאמת חשוב זה התוכן.

ולגבי התוכן ידידי היקרים. כולנו דומים.

האימא היהודיה-העיראקית, רצה בדיוק עם אותה הבננה, אחרי ילדה בבת עיניה, ממש כמו האימא- הפולנייה, ההונגרייה, הפרסית או האתיופית. בה בעת, שהאבא היהודי- תימני, יושב ליד מיטת בנו הקודח מחום, באותה מסירות ודאגה בה יושב האב היהודי, שמוצאו מאימא-רוסיה.

ואם מדובר על הירתמות לעזרה ליהודי בשעת צרה – חבל על הזמן! הוא יקבל משלוחים של אוכל ביתי, בגדים משומשים ואינספור הצעות לאירוח, או כל עזרה וסיוע להם הוא זקוק. (בכל מקום על פני כדור הארץ, בו קיימת קהילה יהודית!)

לא צריך להתאמץ הרבה. מספיק להיזכר במלחמה האחרונה או בפיגוע האחרון ולהיווכח עד כמה הרגשנו אז ב-י-ח-ד. הדם הניתז היה דמם של אחינו ואחיותינו, היתומים הרכים שנותרו לומר את הקדיש, גרמו לנו לגעות בבכיה נוראה, השבר היה שברנו והאסון היה אסוננו...

 

***

 

חג שבועות המתקרב ובא, מזכיר לנו את פרשת "יתרו", המתארת את מעמד הר סיני. וכך כתוב בפרשה: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (יט א-ב) ופירש רש"י: "ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד". אף על פי שמדובר היה במיליונים של בני אדם, הם חשו כגוף אחד בלב אחד – מ-א-ו-ח-ד-ים. ורק כך, ברגע בו התעלמו מהפרטים הקטנוניים, השוליים והחיצוניים והתמקדו בעיקר, יכלו לזכות למתנת התורה הנשגבת, שעתידה לשנות את פני העולם.

בימים בהם "התנתקות" היא מושג שחוזר על עצמו, טוב נעשה, אם נתאמץ ונשקיע להחזיר ללבבות את תחושת השיתוף, ההזדהות, השותפות והביחד. רק כך נוכל לזכות פעם נוספת, בחג המתקרב, לקבל את מתנת האנושיות והמוסר הצרוף – התורה.