היה זה בשעה שעמדתי בתור לקופה בסופר פארם. פתאום, לאחר המון שנים, אולי 14, פגשתי בה, חברתי מתקופת התיכון. היינו אז צעירות ומלאות מוטיבציה וחלקנו חלומות משותפים לגבי הגבר האידיאלי שודאי נינשא לו ולגבי הקריירה המצליחה שנעשה.

התור המתארך אפשר לנו להשלים פערים, כשכל אחת מספרת על עצמה, הישגיה, ילדיה וכו'. כשהגענו לנושא גידול הילדים (היא החזיקה או-פר), מצאנו קווי דמיון משותפים וצחקנו, אבל כשספרתי לה שאני... עקרת בית, היא הייתה די מזועזעת ותקעה בי מבט שאומר "אז זה כל מה שיצא ממך אחרי הכל?"

לבסוף תורה הגיע. החלפנו טלפונים וברכות הדדיות ונפרדנו. היא למשרד המעוצב, בבית המשרדים היוקרתי בו היא מכהנת כסמנכ"לית שיווק, ואני לביתי הקט בו אני מכהנת כ... להטוטנית, בלבוסטע, פסיכולוגית, טבחית, מגשרת, אחות רחמנייה, מרפאה בעיסוק, או במלים אחרות... עקרת בית.

.

***

 

הבוקר מתחיל אצלנו במרוצי להטוטנות מסובכים כנגד השעון. אתמול לדוגמא הייתי צריכה להעיר ילדים ("לא רוצה גן היום, אני חולה!"), לזרז, לשדל, להפציר, להבטיח שוחד ("מי שמסיים להתלבש בזריזות מקבל הפתעה!"), להיגרר למיקוח ("מה מקבלים? אייי לא שווה!"), לאבד את הסבלנות ("מי שלא נועל נעליים עכשיו, חוטף!"), לקחת את הילדים לגנים ולרוץ לסידורים.

נכנסתי הביתה כל עוד רוחי בי וזינקתי לעמדת המטבח, כשביד אחת אני קוצצת סלט ובשנייה דופקת שניצלים.

כשהשעון הורה על השעה המאיימת שתים-עשרה-אפס-אפס, נכנסתי הביתה כל עוד רוחי בי וזינקתי לעמדת המטבח, כשביד אחת אני קוצצת סלט ובשנייה דופקת שניצלים. עד שהשניצלים סיימו להיטגן הספקתי לערוך את השולחן, להעמיד מכונה, להזמין ירקות ולרחוץ את הכלים. כשהכל היה מוכן, הלכתי לאסוף את הילדים.

"איך היה בגן היום?" שאלתי את נתנאל, כשאני מנערת אותו מהחול שדבק בו.
"לא כיף.", הוא ענה בהבעה מצוברחת. "יוסי אמר לי שאני תינוק בן שנה יושן במיטה".
"אוי, וזה לא היה לך נעים". אמרתי בהזדהות, כשאני אוחזת בידו המלוכלכת ומזהה את ההיסטוריה שעברה עליה משך הבוקר, החל מאכילת כריך עם ממרח שוקולד, המשך בהכנת קציצות בוץ וכלה ביצירה עם דבק.
"והוא גם אמר לי שאני מסריח". הוסיף נתנאל בטרוניה.
"מה אתה אומר?" הוספתי כשאני מצקצקת בשיניים.
"יותר אני לא חבר שלו!" פסק נתנאל בהחלטיות ורץ לעבר ערמת קרשים מעניינים שעמדה בצד הדרך.

נגררנו (עם הקרשים), במעלה הרחוב בואכה הגן של נעה ואספנו גם אותה פרועת שיער וסמוקת לחיים, בלוויית ערמת ה"יצירות" החדשות שהכינה בגן. חזרנו הביתה, פרקנו את הקרשים ויצירות האמנות, ולאחר שסיימנו את השניצלים והפתיתים, העברנו את שעות המנוחה(?) בין סכסוך אחד למשנהו, כשאני בתפקיד כפוי של בוררות וגישור – "אימא, תגידי לו הוא הרביץ לי!, ו"לא נכון, זה היא שהתחילה!"

מיומנות הגישור שלי מסתבר נחלה כשלון חרוץ, מה שהוביל למתקפת זעם רבתי ולהתמנותי המיידית לאחות רחמנייה. ההתעסקות עם הפציינטים, מריחת היוד והדבקת הפלסטרים, ארכה יותר משעה והיוותה את שיא הריגוש של היום. הילדים התאמצו למצוא עוד ועוד חבורות נשכחות, ועד שלא נראו כמו זוג אינדיאניים הם לא נרגעו.

אם אתם חושבים שבזאת הסתיימו תפקידי לאותו יום, אתם טועים וב-ג-ד-ו-ל!

השעון כבר הראה על השעה חמש אחה"צ, אבל אם אתם חושבים שבזאת הסתיימו תפקידי לאותו יום, אתם טועים וב-ג-ד-ו-ל! הערב עוד היה לפני, מה שאמר שעוד צריך היה: להכין ארוחת ערב, לקלח, להשאיר הוראות לבייביסיטר, לרוץ לשיעור התעמלות ולהגיע בזמן להשכבה.

רגע, רגע, וזה עוד לא נגמר!

היה צריך גם: לשחרר את הבייביסיטר, להקריא סיפור... להקריא עוד סיפור, להשכיב לישון, לארגן את הבית ורק אז... סוף סוף... לנשום לרווחה.

אם אתם שומעים על מישרה של סמנכלי"ת שיווק שמתפנה, יש על מה לדבר...

 

***

 

ולכל אותן עקרות בית מופלאות, שעושות את מלאכתן נאמנה, עשרים וארבע שעות ביממה, מחזיקות בו-זמנית בכל-כך הרבה מישרות ובכל זאת זוכות ליחס המתנשא של "את רק עקרת בית?", היו גאות בעצמכן!

...אני לא מכירה אף סמנכלי"ת שיווק שהייתה עומדת באתגר!