היה זה אחד מאותם אחרי צהריים מפוהקים, בהם לא היה לי שום חשק להיסחב לגינת השעשועים או לקניון הקרוב, ויחד עם זאת לא היה לי שום סיכוי לשבת רגל על רגל עם צאצאי התוססים.

ניסיתי בקדחתנות להעלות במוחי רעיון לתעסוקה, ולבסוף לאחר חשיבה מאומצת, שכללה חיסול חפיסת שוקולד (לצורך התעוררות) ושני מלפפונים עם גזר (עבור רגשי האשמה), היה לי רעיון מלהיב. רעיון שכלל באופן מושלם, גם פעילות מעניינת, גם "שריפת זמן" (עד לארוחת הערב) וגם חינוך לטף!

חיש מהרה ערכתי מפקד לילדי והודעתי להם בחגיגיות, "שהיום אנחנו הולכים לערוך מבצע איסוף אוכל לעניים!".

נעה ונתנאל התבוננו בי בארשת רצינית ושאלו אם מדובר באיסוף של ארוחות הערב של השכנים (ראו טור "מי _fcksavedurl=>מי שלא אוכל לא גדל"). נענעתי בחיוך לאות לאו, תוך שאני פותחת את הדלת לרווחה ומסמנת להם לבוא אחרי. ירדנו במדרגות, כשאני גוררת אחרי סל קניות גדול והלכנו לכיוון הרחוב הסמוך. נכנסנו לאחד הבניינים, עלינו במדרגות לקומה האחרונה ונעמדנו מול הדלת של משפחה בשם "רוט".

"תדפקו", אמרתי, והם דפקו.

היא הגישה את הפתיתים לנעהל'ה, את התירס והטונה לנתנאל ולא שכחה להוסיף גם 2 סוכריות, "בשביל הצדיקים החמודים!"

אישה חייכנית פתחה את הדלת בסבר פנים יפות.

"במה אפשר לעזור לכם?", שאלה באדיבות.

"אנחנו אוספים מוצרי מזון לעניים", הסברתי.

"כן? כל הכבוד!" היא ענתה, וכמורגלת ובקיאה, נבלעה במטבח וחזרה עם פחית שימורי תירס, חבילת פתיתים ופחית טונה. היא הגישה את הפתיתים לנעהל'ה, את התירס והטונה לנתנאל ולא שכחה להוסיף גם 2 סוכריות, "בשביל הילדים החמודים!"

"תודה, תזכי למצוות.", הודיתי לה, ופנינו לדירה הסמוכה.

שלט קטן מברזל העיד, כי בדירה זו גרה משפחת הירשפלד. הילדים דפקו בעוז וקולות צעדים כבדים ואיטיים נשמעו, כשבעקבותיהם קירקוש וקישקוש של עשרות מנעולים. כשהדלת נפתחה סופסוף כדי סדק צר, יכולנו לראות רק חוטם בולט וזוג עיניים חשדניות של אישה קשישה.

"מה אתם רוצים?", פילחה שאלה חשדנית את חלל חדר המדרגות.

"אמממ, ,אאא, אאאנחנו אוספים אוכל... לנצרכים", פלטתי את המשפט בהבעה מתנצלת.

"מצרכים? לא. אני לא צריכה שום מצרכים!", אמרה הקשישה בהחלטיות.

"לא.", ניסתי להסביר, "אנחנו אוספים אוכל לעניים".

"מנויים? לא! אנחנו לא מנויים על שום עיתון! אז אולי תפסיקו כבר לשלוח לנו כל פעם מחדש?"

הבנתי שנקלענו למבוי סתום והחלטתי להגביר את הווליום.

"אנחנו אוספים ת-ר-ו-מ-ה, א-ו-כ-ל, ל-ע-נ-י-י-ם!!!", צעקתי ביאוש, מקווה שבזאת הסתיימה האפיזודה.

"אה", אמרה הקשישה, "למה לא אמרת קודם?" נראה היה שהיא חוככת בדעתה ומיד שמענו אותה אומרת "רק רגע", סוגרת את הדלת, משחררת את שרשרת הביטחון ופותחת את הדלת לרווחה.

העברנו אצלה כרבע שעה, שמענו סיפורים על ימי ילדותה בפולין, התכבדנו בסוכריות קשות וחמוצות, ולבסוף יצאנו עם קופסת סרדינים שכמעט ופג תוקפה, לא לפני שהבטחנו לבוא שוב לביקור בשבוע הבא.

כבר עברה כמעט שעה מאז החילונו ב"מבצע" והיבול שנאסף עד כה היה עלוב ביותר. "אל ייאוש!", עודדתי את החבר'ה המאוכזבים. "בינתיים זכינו במצווה נוספת, וחוץ מזה, העיקר המאמץ!

למרות השוני הרב בין האנשים שעל דלתם התדפקנו, רובם שמחו לתת משלהם בנפש חפצה.

דבקים במטרה המשכנו הלאה, כשבכל דלת המתין לנו מפגש מרתק עם אנשים שונים וחוויה מעניינת אחרת. עם הזמן יכולנו לומר בבטחה, כי למרות השוני הרב בין האנשים שעל דלתם התדפקנו, רובם שמחו לתת משלהם בנפש חפצה.

חבילת המצרכים שבסלינו הלכה ותפחה ובדומה גם כיסי הילדים, שהתמלאו במיני מתיקה מגוונים. כשסיימנו את הבניין הילדים ערכו ספירת מלאי שהניבה: 3 חבילות פתיתים, 2 חב' אטריות, 1 קופסת סרדינים שפג תוקפה, 1 חב' ביסקוויטים, 4 שימורי תירס, 2 בקבוקי שמן ולא פחות מ-14 פחיות טונה!

כשעלינו לבניין הסמוך נתנאל היה מעט מוטרד ושאל אם העניים אוהבים טונה. עניתי לו שלא ידאג, כי טונה תמיד טוב שיש בבית.

"נכון, כי אם באים לאסוף אוכל לעניים, אז אפשר לתת להם." הוא הוסיף ועלה בעליצות במדרגות.

בשלב זה הילדים כבר דפקו בדלתות כוותיקים ומורגלים ובקשו במתיקות ילדותית את מצרכי המזון, כשאני משמשת כמלווה ומתורגמנית לעת מצא.

כעבור שעתיים של מאמצי איסוף כבר היינו עייפים והסל שלנו חישב להתפוצץ מרב עומס, גם שעת המקלחות כבר התקרבה בצעדי ענק (על ארוחת ערב לא היה מה לדבר), כך שהכרזתי על סיום המבצע.

גררנו את הסל העמוס לעבר המכולה שעמדה בקרן הרחוב, ושלשלנו בשמחה את היבול המבורך פנימה (עמותות החסד בעירנו, מציבות מכולות לאיסוף מוצרי מזון לנצרכים). עייפים אך מרוצים מהבילוי המעשיר עלינו הביתה, והמשכנו בשגרת יומנו.

 

***

 

למחרת הייתה לי מחשבה שנייה לגבי התועלת שהפקנו מ"מבצע החסד", כשתפסתי את נתנאל דופק אצל "שטרן" מקומה שנייה ומבקש "רק ופלה אחד בבקשה, לילד רעב"...