רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

במוזיאון לאומנות מודרנית

י״א בתשרי ה׳תשס״ה י״א בתשרי ה׳תשס״ה 26/09/2004 | מאת ימימה ביסמוט

על "פינת ליטוף", שומרת אימתנית ובקבוק קולה משומש.

כבר מזמן רציתי לקחת את ילדי למוזיאון לאמנות מודרנית. ככה, בשביל להרחיב להם את האופקים (שלא יגדלו מצומצמים חלילה) ושיטעמו מעט "תרבות". בדרך הסברתי להם, שבמוזיאון לא משתוללים ולא רצים לכל הכיוונים ובכלל, חייבים להתנהג יפה ולשמור על השקט.

"מוזיהום זה כיף?" שאלה נעה בחשש לנוכח רשימת האיסורים המתארכת.

"כן, בטח שזה כיף". עניתי, מקווה שיהיה כיסוי להבטחה שלי.

"ותקני לנו גם ארטיק?" וידא נתנאל ליתר בטחון.

"כן, אני אקנה לכם גם ארטיק". הבטחתי, משתדלת שלא להתאכזב מעולם המושגים של ילדי לגבי "כיף".

המונית פלטה אותנו ברחבת המוזיאון. שטח ענק זרוע פסלים נפרש לעינינו והילדים התחילו את "סידרת החינוך התרבותית" בטיפוס יסודי על כל אחד מהם.

"בואו, ילדים", זירזתי את השניים, "ניכנס". כיוונתי אותם הישר ל"תערוכה לאמנות מושגית", שהייתה "נקייה" וניטרלית.

"הי אימא, מה זה?" שאלה נעהל'ה בהתעניינות לנוכח ערמת בקבוקים ירוקים שניצבה בפתח האולם.

"זה?", שאלתי בעודי מתאמצת לקרוא את שם המוצג. "זה נקרא: "מסע בגשם" אמרתי, ממתינה בהיסוס לתגובת הילדים.

"אהה". אמרה נעה והמשיכה לעבר המוצג הבא.

"ומה זה?" שאלה, כשהיא נרכנת לעומת שלולית פלסטית קפואה, זרועה בשברי קונכיות ושלדי דגים.

"זה", אמרתי בעודי מקריאה מכרטיס התצוגה: "בריכת סידן".

"הבריכה שהיינו אתמול יותר שווה!" קבעה נעה נחרצות והמשיכה בסיור.

"ומה זה, אימא?" שאל נתנאל והצביע על סדרת כסאות רגילים למראה, שניצבו סביב שולחן עם רגליים הפוכות.

"יום עליז בכפר", עניתי. תוהה ביני לבין עצמי לגבי הדמיון המפותח של אמני התערוכה.

"יו אימא תראי, פינת ליטוף!" קראה לי נעה בעודה מלטפת גוש מפרווה שעירה בוורוד בוהק, שנתלה בחוט פלדה והתנדנד מהתקרה.

" איזה מן חיה זו?" שאל נתנאל והצטרף לליטוף האינטנסיבי.

"אהמממ", חככתי בגרוני, "זו לא חיה בכלל, זה "מחול אביב ספונטני".

"בבקשה לא לגעת!" ירתה לעומתנו שומרת משופמת וחמורת סבר.

"בבקשה לא לגעת!" ירתה לעומתנו שומרת משופמת וחמורת סבר, שעזבה את משמרתה לנוכח "פינת הליטוף" המאולתרת.

ילדי נרתעו ונצמדו אלי בבהלה.

"זה מוזיאון פה. זה לא גינת שעשועים!" נזפה בנו בחומרה והמשיכה במשנתה: "אסור לגעת! אסור לרוץ! אסור לירוק! אסור לצעוק!"

"סליחה, את צודקת", התנצלתי בפניה והתרחקנו משם במהירות. אולי באמת היינו צריכים להסתפק בגינת השעשועים, חשבתי לעצמי.

המשכנו לטייל בין עשרות המוצגים, כשמדי פעם הילדים שואלים ואני מקריאה את שמות היצירות מהכרטיס, ומלבד מספר "שקט בבקשה!" ו"לא לגעת! "שנשלחו לעומתנו, לא נרשמו עוד הפרעות רציניות והילדים שלי באמת השתדלו שלא לעבור על חוקי המקום.

התיישבנו לאתנחתא חביבה בגן הפסלים, וילדי גילו פסל סביבתי והכריזו עליו כעל "המערה של רבי שמעון", תוך שהם רצים פנימה והחוצה ושרים בעוז את "בר-יוחאי נמשחת אשריך, שמן ששון מחבריך..." מה שדווקא העלה חיוך על פניהם של מבקרי המוזיאון (אולי הם סברו שגם אנחנו, חלק מהמיצג), והשרה מעט חיות על הקומפלקס הדומם.

קינחנו את החוויה המעשירה בארטיק, מה שהפך את האירוע לבילוי מספק בהחלט עבור ילדי ולאחר שעה קלה ודחוסה בתוכן "תרבותי", עזבנו את ערמות הבקבוקים, הכיסאות וגושי הפרווה הסינתטית לאנחות.

יצאנו לרחוב הסואן לתור אחר מונית פנויה, כשלפתע נעהל'ה משכה את שרוולי בהתרגשות:

"תראי אימא, הנה אמנות!" אמרה, כשהיא מצביעה על בקבוק קולה משומש, שהתגולל על המדרכה.

"נעהל'ה על מה את מדברת?" שאלתי אותה מודאגת, נוגעת במצחה לוודא שאין לה חום.

"נו אימא, את לא רואה את האמנות?" היא שאלה בתרעומת, עד שקלטתי שהיא מתכוונת ברצינות לבקבוק המשומש.

"לא חביבתי" עניתי לה משועשעת. "זו לא אמנות, זה סתם בקבוק קולה משומש ורגיל בתכלית.

"לא נכון! " היא טענה בלהט. "זה אמנות! זה בדיוק כמו שראינו במוזיהום!"

האמת? לא ידעתי מה לומר לה...

 

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן