זה מתחיל מיד עם רדת החשיכה. המזגן שלי מתחנן למעט מנוחה (גם חשבון החשמל), והמאווררים עוברים לעמדת החזית, בניסיון שווא להזיז את האוויר המהביל. התאורה בבית מצטמצמת לכדי שתי נורות ליבון 40 ואט, בשל סכנת היתושים המתמדת והתריסים מוגפים מחשש פלישת המקקים.

הילדים נמים את שנתם, מסתובבים מדי פעם בגניחה אקראית ומעיפים את השמיכות הקלות מגופם הלוהט.

קיץ. יולי-אוגוסט.

אני, קשובה לכל רחש, מצוידת בכפכף העץ הישן שכבר זכה להשתתף במלחמות חרמה לא מעטות באויב האימתני והפריך.

k-500 וליתר בטחון גם k-700 ממתינים בצפייה דרוכה, תוססים מבפנים ומלאי תאוות נקם. חורף שלם המתינו בסבלנות לרגע המיוחל.

אני לוקחת ספר ומנסה להתרכז, אך לשווא, המלים עצמן נראות לי כמו טור ארוך של נמלים רעבתניות.

אני מפחדת.

קוראים לזה ארכנופוביה, או בשפה עממית יותר – "אימאל'ה-ג'וק!"

לבסוף, כמו כל נבואה שמגשימה את עצמה, אני שומעת את הרשרוש המבחיל מכיוון המטבח-אמבטיה.

הוא כאן.

אני נושאת תפילה חרישית, שידי תהיה על העליונה ושאוכל כבר ללכת לישון. ביד אחת אני אוחזת את הכפכף המשופשף וביד השניה את ה-k-500 והצל שלי שמוטל על הקיר מזכיר את המרגלות הרוסיות מסרטי ג'ימס בונד. בהילוך גמיש (?) ובצעד חתולי (?) אני מתקדמת לאורך הקירות, מנסה לאמוד את המרחק המדויק מהשרץ.

השרץ המבחיל מסנוור מהאור החזק, מזיז את מחושיו האימתניים ימין ושמאל ומתכונן למנוסה.

אני לוחצת על המתג והאור שוטף את המטבח באבחה פתאומית. השרץ המבחיל מסנוור מהאור החזק, מזיז את מחושיו האימתניים ימין ושמאל ומתכונן למנוסה. ואני, כמו סוס קרבות וותיק, לא מתכוונת לוותר לו. אני מתקדמת בזהירות ומתפללת "רק שלא יעוף! רק שלא יעוף!", כשהמחשבה על התנגשות חזיתית עם השרץ הזה מדרבנת אותי להזדרז.

אבל, המקק הענקי מכיר בדיוק את נקודת התורפה שלי, פורש את כנפיו העצומות ונוסק... לכיווני. אני זועקת, ובצווחה מקפיאת דם מבצעת תרגיל היצמדות לקיר המטבח. השרץ מפספס אותי אך במעט. הלב שלי פועם בטירוף ואני מתנשמת ומתנשפת כמו אחר מסע מפרך. תודה לא-ל שהילדים (והשכנים) לא התעוררו מהזעקה הבלתי נשלטת.

לאחר שניות ספורות אני מתעשתת, מכבה את האור ופוסעת בזהירות לכיוון הסלון. לוקחת נשימה ארוכה וגם כאן, לוחצת על המתג בהפתעה. השרץ שלי, גם הוא כבר עצבני, מנסה להימלט אל מתחת למזנון.

"קדימה!" אני מעודדת את עצמי. "עכשיו, או לעולם לא!" ואני מעיפה את הסנדל ב-45 מעלות לדרום מזרח. "אוי, לא!" פספוס של מעלה אחת והחיה מתרוצצת בטירוף, בניסיון להגיע לחוף מבטחים.

לא אחת כמוני תיתן לה. אני עוברת לשלב מספר שתיים בתוכנית ומשחררת את הנצרה. "פסססססססס", מתז רעיל ממלא את האוויר באדים רעילים ואני כמעט נחנקת. החיה קופאת על עמדה, מנסה להרוויח זמן, אך לשווא, הגז מגיע אליה והיא מתחילה במחול שדים מטורף. לרגע הזה ייחלתי. אני מרימה את הסנדל ומשליכה אותו תוך כדי צרחות אל המטרה המתרוצצת.

קולות פצפוץ וריסוק נשמעים ורגלי המפלצת השכובה על גבה, ממשיכות עוד מעט במחול אחרון.

"איחס!" אני אומרת בשאט נפש ואוספת את הגוויה המרטיטה לתוך ערמת טישו, ומובילה אותה אחר כבוד למנוחת עולם במורד השירותים.

"זהו זה." אני נאנחת, רוחצת את ידי וממהרת לפתוח את התריסים לרווחה ולתת לאוויר הנקי לטהר את הדירה מהגז הרעיל.

לזאת בדיוק הם ציפו...

זוג מקקים מנצל את ההזדמנות ובמטס מדויק נכנס פנימה.

"אימאל'ה ג'וווווק!!!"