-"אני רוצה את זה עכשיו!" צעק לעברי נתנאל בן הארבע, כשהוא משתרך אחרי עגלת הסופרמרקט בדמעות שליש.

-"לא נתנאל." השבתי בשקט. "ממתקים רק אחרי הארוחה!"

-"לא רוצה! לא רוצה!" הוא המשיך לצרוח. "אני רוצה את זה עכשיו!" וליתר הדגשה הוא הוסיף למחאה הרעשנית הזו גם רקיעה ברגל.

-"אני מצטערת נתנאל" השתדלתי לשמור על איפוק, וכמו שלמדתי בחוג להנחיית הורים –להיות תקיפה אבל לא תוקפנית – "אתן לך בשמחה את הממתק, אבל רק אחרי הארוחה!"

כנראה שהלימודים שלי בחוג להנחיית הורים לא ממש עושים עליו רושם, כי הוא המשיך ושאג: "א-נ-י ר-ו-צ-ה א-ת ז-ה ע-כ-ש-י-ו !!!" וליתר בטחון הוסיף גם את פעלול ההשתטחות על הרצפה, כשהוא מטיח בה את ידיו ורגליו לסירוגין.

אישה מבוגרת וחמורת סבר עברה כשהיא מצקצקת בלשונה, בוחנת אותי במבט מתנשא ומוסיפה שמן למדורה. כעת כבר לא היינו רק אני ונתנאל במערכה. קהל קטן הצטופף סביבנו, כששלל עצות חינוכיות ואמרות תוכחה נשלחות מכל עבר:

-"נו, גיברת אם את לא משתלטת עליו, אז אל תיקחי אותו אתך ביחד. לא כולם צריכים לסבול!" ("נראה אותך מצליחה להשיג בייבי סיטר בעונה הזו של השנה").

-"מה כבר יכל להיות? בסך הכל ממתק קטן, בשביל מה לענות את הילד?" ("לכי תסבירי לאישה הנחמדה, שהוא כבר קיבל היום במסיבת ראש-חודש בגן, שקית שלמה של ממתקים, ואפילו טיפטיפונת של ויטמין לא נכנס אליו לגוף").

-"באמת גיברת, בכוח לא משיגים שום דבר" ("כח? מי מדבר על כח? אנחנו מדברים פה על תקיפות אדוני!")

-"זה בסך הכל ילד קטן. מה רוצים ממנו?" ("זהו זה. ידעתי. אני אימא קשוחה ורעת לב")

-"את תראי, הוא יגדל קצת והוא יעשה מה שהוא רוצה!" ("אוי ואבוי, הוא עוד יתנקם בי ע"י אכילת ממתקים בלתי מבוקרת!")

עוד לחיצונת קטנטונת על רגש האשמה שלי ואני רודפת אחריו עם חבילה של וופלים וטופי.

שתקתי, מזהה את התבוסה המתקרבת. עוד לחיצונת קטנטונת על רגש האשמה שלי ואני רודפת אחריו עם חבילה של וופלים וטופי. נתנאל הציץ לעברי תוך כדי התייפחות קורעת לב, קולט שהניצחון אוטוטו בכיס שלו. אבל אז הוא עשה טעות גורלית, הגביר את ההתייפחות והסגיר את עצמו.

"די. הפעם אני לא מוותרת לו ויהי מה!"

-"תודה. אני באמת מודה לכם". אמרתי לקהל הנרגש, אוספת את שאריות הכבוד העצמי שלי. "אני כבר אסתדר". כנראה שהתקיפות בקולי הכריעה את הכף והקהל התפזר.

נתנאל, מריח את הכישלון ממשמש ובא, ניסה בכוחות אחרונים את "התכנית לשעת חירום"– ניסיונות הקאה תוך כדי החנקות. אבל, למרבה המזל, הוא כבר התעייף מדי ולא עלה בידו. אז הוא פשוט התרומם ואמר לי בקול טהור וזך, כאילו בכלל לא קרה שום דבר וכאילו אני בכלל לא עמדתי להתרסק קבל עם ועדה: "יא אימא – תראי איזה יופי הכבאית הזאתי" ותוך כדי דיבור הוא התרחק בדילוגים לעבר התצוגה של צעצועי הילדים.

דבר הממתק היה כלא היה...

נשמתי בהקלה, מוחה את אגלי הזיעה ממצחי. סוף סוף הנחיית ההורים מוכיחה את עצמה. הצלחתי להיות תקיפה! אוכל לשתף את חברות הקבוצה בהצלחה המסחררת!

לא הספקתי להתאושש וקולו של נתנאל נשמע ברמה: "אי-מ-א תקני לי את הכבאית הזו!".

החסרתי פעימה וחיוורון קל כיסה את פני כשהמתנתי לבאות.

"אימא" המשיך נתנאל, "אני רוצה אותה... ע-כ-ש-י-ו!"