רגע לפני הקיץ, הפריחה משתוללת בחוץ. עשרות אבקנים וקנוקנות מתעופפים לכל עבר ואני, כמו רבים אחרים, סובלת ומנסה להימלט מגזר הדין הדו-שנתי הזה, שקרוי בפי כל "עונת המעבר". יהיו כאלה שיגידו כי בארץ שלנו יש רק שתי עונות – קיץ וחורף. אבל לי יש חדשה עבורם: הם טועים ובגדול! בארץ שלנו יש שתי עונות נוספות ומאד מורגשות ועל כך יעידו עיני הדומעות ואפי הדולף.

מיד עם ניצני הפריחה הראשונים, כשהטבע מתעורר לחיים ומצמיח במרץ נעןרים, את כל סוגי השפע שיש בבריאה, תוכלו לפגוש אותם בכל מקום – 'האלרגיים', אדומי אף ונפוחי עיניים, עם מצבורים של טישו, משתעלים ומתעטשים, נשנקים ונחנקים ויותר מכל מייחלים, לבוא הקיץ האכזר והלוהט, שייבש את הלבלוב וישים לחגיגה הזו קץ.

השנה הקיץ מתמהמה, ובכל בוקר נוסף אני פוקחת שוב עין דולפת לגלות, כי המלחמה עדיין בעיצומה. ניסיתי טיפות, ניסיתי זריקות, ניסיתי הומאופתיה, אבל, התגובה הגופנית שלי למחול האביב הפראי, תמיד מנצחת. משום מה המערכת החיסונית שלי מזדעקת למלחמת חרמה בפולשים המסוכנים (האבקנים), כשבדרך כלל, הקורבן העיקרי הוא – אני.

אפילו הליכה פשוטה למכולת, מלווה בתמרונים מסובכים, בניסיון נואש להימלט משיחי ההדס והלימונית, שמתפרצים להם משביל הכניסה ומסתערים בהתלהבות על העוברים ושבים. וכשכבר סוף סוף מגיעים למכולת, אז:

"שלוב, הגיע לחב מקבח בלא? לא? וביציב בדיוב? ובה עם קרקריב בחיטה בלאה?"

צריך להמציא ובמהירות, תרופה יעילה לעניין או חליפת בידוד מיוחדת.

נו, נסו אתם למלא כך את עגלת הקניות ושלא לדבר על הזמנת ירקות טלפונית, שזה ממש מתכון בטוח לקבל קילו חצילים במקום חצי אבטיח וחבילת פטרוזיליה במקום אגסים. בקיצור, זה לא זה! צריך להמציא ובמהירות, תרופה יעילה לעניין או חליפת בידוד מיוחדת, שתגן עלינו 'האלרגיים' מהצמיחה חסרת המעצורים הזו.

"את חולה?" שואלים אותי בדאגה, בכל מקום. נרתעים מעט מחשש ההידבקות ונבהלים ממצבורי הטישו. "לא", אני עונה בפעם האלף, "זו רק אלרגיה".

-"אה", עונים לי בהבנה והזדהות ואני שוב מתנצלת ומקנחת בתרועות רמות את אפי חסר המזל ואז זה מגיע. מטח של עיטושים נוראיים:

-"אאאפצ'י!"
-"לבריאות!"
-"אאאפצ'י!"
-"לבריאות!"
-"אאאאאאפצ'יייייי!"
-"גזונטהייט!"

ואני, מותשת מעצמת המטח, מנגבת בכוחות אחרונים את פני הדולפות ונסחבת לכיוון הבית, שם, ברוך ה', החלונות נעולים על סוגר ובריח ולאבקנים אין כניסה.

"את חולה?" שואלת אותי שכנה רחמנית בהתעניינות, בחדר המדרגות.

"לא. זו רק אלרגיה" אני עונה שוב, בפעם האלף ואחת. עוד דקה ואני ב'מרחב המוגן', מעיפה את הסלים ומשתטחת על הספה, באפיסת כוחות.

לא עוברות דקותיים ודופקים בדלת. אני מתרוממת בכבדות ופותחת את הדלת לרווחה. הזאטוטים שלי עומדים בפתח, קורנים מאושר: "אימא, תראי מה הבאנו לך", הם אומרים בחיוך "קטפנו לך פרחים!" והם תוחבים לעברי זר פרחי שדה, מהזן הקטלני ביותר. "תריחי!" "נכון שריח טוב?"

ואני, שמטח עיטושים נוסף צפוי לאיים על שלוותי, לוקחת נשימה עמוקה (לא מהזר חלילה) ואומרת: "נכון. יש לו ריח נפלא. ריח של... אהבה. ולאהבה תודה לא-ל, אני לא אלרגית!"