היריד הגדול!
על "ראש דשא", בריכת קנקלים ושמחה אמיתית.
יריד. מלה שטומנת בחובה הפתעות כה רבות: שלל דוכנים, צבעים, טעמים, ריחות, צעקות ובקיצור... מהומה. עבור הילדים שלי וילדי השכונה, למלה יריד יש משמעות אחת: כיף! מזה שבוע שמודעות ענק ססגוניות מפארות את הרחובות ומזמינות את הילדים בהמוניהם לבוא וליהנות.
הלכנו.
במחיר המגוחך של שניים וחצי או מקסימום שלושה שקלים אפשר היה: לבקר בפינת הליטוף, לחזות בצב אמיתי ולהאכיל טלה קטן. להכין "ראש דשא" מגרביון ישן ממולא נסורת וזרעים ולקשט אותו. לצפות בהצגה "חינוכית" עם עלילה באורך מלא ואפילו ללוות את הצפייה בשקית פופקורן (שקל וחצי!). לצלול לבריכת בקבוקים (על משקל "בריכת כדורים" רק שכאן החליפו את הכדורים בעשרות קנקלים ריקים). לקפוץ ב"מתנפחים" (3 שקלים לחמש דקות). להכין כדורי שוקולד (ולאכול אותם). לעבור חוויה בדואית כולל אפיית "פיתה" על טבון מאולתר וליצור כובעים מבלונים צבעוניים וארוכים.
מי מהאימהות שחשקה נפשה להינפש מעט ב"מכירה הסינית" שהתקיימה באחד הביתנים (מוצרים שונים שנתרמו לצורך היריד ונמכרו במחירים אפסיים), יכלה להשאיר את צאצאיה בשמרטפייה, גם זאת תמורת הסכום הלא יאמן של שניים וחצי שקלים לשעה(!)
הרעבים הוזמנו ל"מזנון" בו ניתן היה לרכוש סעודה מלאה כולל פיתה, המבורגר, פלאפל, סלטים, צ'יפס ושתייה, גם כן בשקלים בודדים, כשהישיבה סביב שולחנות, עם מפיות אישיות לכל סועד. (כולל חיוך ועם מזגן!), כשאת כל השפע הזה מלווה מוזיקה צוהלת ועליזה.
ילדי קיפצו כמו תיישים צעירים וביקשו לנסות מה-כ-ל. יכולתי להרשות להם.
ילדי קיפצו כמו תיישים צעירים וביקשו לנסות מה-כ-ל. יכולתי להרשות להם.
בילינו אחר-הצהרים מלא וגדוש בבילוי ותעסוקה ויצאנו ברכוש גדול: "ראשי דשא", מחזיקי מפתחות מעשה ידינו, בלונים מעוצבים וארטיקים לליקוק בדרך הביתה.
"היריד הגדול".
פעם בשנה עורכים הסמינרים הפזורים ברחבי העיר ירידי צדקה, שההכנסות מהם מכסות את ההוצאות, והרווחים מיועדים ל"הכנסת כלה ענייה", שאין ביכולתה לממן את חתונתה.
"יריד צדקה", חשבתי לעצמי. "ועוד איזה!" גם עם הכלה הענייה, אך הרבה יותר מכך, עם כל אותן משפחות מבורכות, שאין להן כל אפשרות לממן "ג'ונגה ג'ונגה" או "קיפצובה".
והילדים באו. בהמוניהם. צבאו על הדוכנים, צעקו וצחקו, טעמו וליקקו והיו מאד מאד מאושרים.
כמה פשוט.
הודיתי לבורא עולם, שילדי עדיין היו מסוגלים ליהנות מה"יריד" הצנוע הזה וקיוויתי, שגם בעתיד, לא יזדקקו להרבה יותר על מנת לשמוח...