את חוף 'מציצים' אני זוכרת מתקופה שונה לגמרי. הבוקר החייכני הזה חזרתי אל החוף – אחרת.

היה זה בוקר רגיל בהחלט – להעיר ילדים, לארגן, להלביש ובין לבין גם לקלף תפוחי אדמה לצהרים, להעמיד מרק על האש ו...ללוות אותם לגן. ירדנו למטה. האביב הכה בנו במלוא עוזו באמצע החורף. שמי תכלת נקיים מעננים נפרשו מעל לראשינו ושמש חייכנית פיזזה ברכות על לחיינו המוורידות. צעדנו על המדרכה, כשריח פריחה עז ממלא את הנחיריים. בבית המתינה לי עבודה רבה: הבטחתי לסיים עוד מספר מאמרים, ערמת כביסה ענקית ציפתה לגואל ותכננתי גם להספיק לנקות לפחות מגירה אחת לקראת פסח. ככה בשביל המצפון.

לא עבודה. לא כביסה ולא 'נעליים'. הטבע משתולל בחוץ, מזמין גם אותנו להשתתף בחגיגה הסוערת. בהחלטה של רגע הכרזתי: "ילדודס – נוסעים לים!" ולגננות הודעתי שאבוא לאסוף את הילדים מוקדם. "יש לכם שמחה?" הן שאלו כל אחת בתורה. "כן" אמרתי מתחייכת. "ועוד איך".

חזרתי הביתה מלאת אנרגיות, סידרתי פחות או יותר את הבלגאן והכנתי במהירות צידה לדרך: כריכים, פירות, דליים מפלסטיק, ממתקים ומצלמה. בחיוך מתנצל נפרדתי מהכביסה המבוישת וכיביתי את הגז. את המרק נאכל כבר בערב.

הזמנתי מונית ואספתי את הילדים. הם נדבקו ממני בהתרגשות וכולנו המתנו בציפייה למפגש המרגש עם מי התכלת.

הזמנתי מונית ואספתי את הילדים. הם נדבקו ממני בהתרגשות וכולנו המתנו בציפייה למפגש המרגש עם מי התכלת. לקח לנו חצי שעה של פקקים מתישים ואיומי הקאה מצידה של נעה, אבל תודה לא-ל הגענו בשלום.

ירדנו מהמונית והוא היה שם – כחול וירוק ונוצץ ומלא הבטחות. הילדים שלי היו פשוט שיכורים. הם לא ידעו מה לעשות קודם: לרוץ לקו המים, לאסוף צדפים וקונכיות, לבנות ארמונות בחול, להאכיל את השחפים והיונים, להשליך אבנים לתוך המים. מרוב התרגשות הם קפאו על מקומם ולא זזו. "העירוניים הפרובינציאליים שלי" חשבתי בחיבה והתיישבתי על החול הרך. היה זה האות עבורם להשתחרר, ומאותו הרגע ואילך הם התרוצצו ממקום למקום, נוגעים וממששים, מריחים וטועמים, צוהלים וצוחקים וכל-כך – מאושרים.

גם אני בעצמי עליתי על גדותיי. מודה לא-לוהים על היום המקסים, על הכוחות וההעזה להפקיר הכל מאחורי ופשוט 'לעשות את זה' ועל הילדים שלי, מאור חיי, שהתרוצצו בתמימות על החוף, שמחים ומשמחים, וממלאים את העולם בצחוק מתגלגל, תמים וטהור...