מי לא מכיר את הסיטואציה הבאה: רק הבוקר היה לכם ריב קשה עם בן הזוג, הילד חזר עם תעודה מזעזעת, האובר בבנק מרקיע שחקים ונוסף על כך, מאיימת עליכם כל רגע סכנת פיטורין. בכל זאת, אתם יוצאים לאירוע המשפחתי, פוגשים שם בני משפחה קרובים ומכרים ולשאלתם הנדושה: "מה העניינים?" אתם עונים את התשובה העוד יותר נדושה: "הכל בסדר!"

טוב, זה נכון שאם תענו לשאלה הזו תשובה בנוסח של: "רבתי עם הבעל – לילד שלי יש שבעה שליליים – יש לי אובר 24,000 שקל ובטח יפטרו אותי!", תבריחו את בן שיחתכם (או שתצטרכו לבצע בו החייאה). אבל למה צריך עד כדי כך לזייף? ולמה כל כך קשה לומר בפשטות, ש"מעט קשה ועוברת עלינו תקופה לא קלה ובעזרת השם נתגבר".

- "לא! מה פתאום! ש"הם" יראו שקשה לנו? בשום פנים ואופן לא!" מי זה ה"הם" הזה שכל כך מפחדים ממנו? דווקא תשובה כזו, מעידה על הרבה אומץ, כנות ואנושיות ומאפשרת לצד השני להגיב באמפטיה ולהעניק את מה שהכי זקוקים לו באותו הרגע: תמיכה כנה ועידוד!

אנחנו יוצאים למכולת, פוגשים את השכנים ועוטים מסיכה: "מה נשמע?" "טוב תודה".

אנחנו יוצאים למכולת, פוגשים את השכנים ועוטים מסיכה: "מה נשמע?" "טוב תודה".

הולכים לאסיפת הורים, פוגשים את ההורים האחרים: "מה נשמע?" "מצוין, אצלי הכל בסדר!" בעבודה עם הקולגות: כנ"ל ולאורך כל היום כולו, עוטים מסכות ולכל מסכה תפקיד: "האימא המושלמת", "האבא המושלם", "הרעיה המושלמת", "הבעל המושלם", "הקרייריסטית ", "המצליחן" וכן הלאה. מסכות על גבי מסכות.

אנחנו כל כך מתורגלים באומנות הזיוף, עד שהיא הפכה לנו כמעט לטבע שני. אבל כשפוגשים לפתע מישהו אמיתי (וסימפטי, לא מה"אמיתיים" האלה, שבשם הכנות פוגעים באחרים), שמעיז להסתובב ללא מסכה, אנו מיד נמשכים לרעננות ולאמיתיות שבו ומחבבים אותו על נקלה. הוא לא עסוק ב"פוזה", ב"לעשות רושם" או ב"מה יגידו". הוא פשוט... הוא.

וזה נחמד.

אז בואו נשאיר את המסכות לפורים ונרשה לעצמנו לחשוף ולו במעט את הצדדים הלא כל-כך מושלמים שלנו, החלשים והכל-כך... אנושיים. בואו ונעיז להיות פשוט... מי שאנחנו.

כמה גרוע זה יכול להיות?