שעות אחה"צ המוקדמות ואני בגינת השעשועים עם יורשי העצר. הם מתרוצצים ומתערבבים בין המון הילדים הגודש את הגינה ואני יושבת על ספסל, מנסה לתפוס מעט שלווה.

כיתה שלמה שהגיעה לנפוש, מזכה אותי בעדות שמיעה מ"כלי ראשון", לאוצר מלים יצירתי ומרשים במיוחד: "שמנה-פרה!", "בוא הנה יה משקפופר!", "הי, שיני שפן!" 'סתכלו אותה עם המוצץ, תינוקת בת שנה!" "תראו איזה יורמית"! "שמן בלון בלע סבון"! "מסריחה!" וכן הלאה כיד הדמיון הטובה...

אני מנסה להתעלם אך לשווא, השלווה ממני והלאה. "עוד מעט נלך" אני מרגיעה את עצמי, כשילדה גבוהה וצנומה עוברת לידי ושלושה ילדים רצים אחריה ומריעים: "יפה- ג'יראפה!", "יפה- ג'יראפה!" אני קופאת על מקומי וכל שרירי מתכווצים. זהו. יותר אני לא מסוגלת. הולכים הביתה!

בסופו של דבר ה"שמנה פרה", "המשקפופר" וה"שפן", כולם כולם יתבגרו, ירכשו מקצוע, יקימו בתים וילדו בעצמם ילדים.

ילדי מצטרפים אלי באי רצון בולט ואני שקועה במחשבות, תוהה מתי בדיוק מגיע הרגע, בו אנו מתחילים לקטלג אנשים על פי מראם החיצוני ולמה אנו כה נמשכים להציק ולפגוע בהם דווקא בחולשות שלהם? נכון אמנם, שבסופו של דבר ה"שמנה-פרה", "המשקפופר" וה"שפן", כולם כולם יתבגרו, ירכשו מקצוע, יקימו בתים וילדו בעצמם ילדים. רובם ישכחו ויתגברו על הפגיעה, אך מה עם אלו, שיישאו עוד שנים רבות את כאב העלבון ותחושת הביזיון וההשפלה?

בכיו של נתנאל קוטע את חוט מחשבתי. נעהל'ה דחפה אותו והוא שרוע על המדרכה וממרר בבכי. אני עוזרת לו לקום ואנו ממשיכים לצעוד בעלייה. כאב הנפילה יחלוף מהר ולא יותיר שום סימן. מחר הוא ימשוך לה בשיער וחוזר חלילה, לא שאני מעודדת פגיעה גופנית ודאי שלא, אבל מה בנוגע לכינויים משפילים ולמלים מרושעות?

התורה אוסרת על "אונאת דברים" – אסור להוציא מהפה מלים שמטרתן להכאיב ולהשפיל את הזולת, לא פחות משהיא אוסרת על גזל או חילול שבת.

האם אנו כמבוגרים הממונים על חינוך ילדינו מיחסים מספיק משקל לנקודה החשובה הזו?

האם אנו נרעשים כשמילת לעג יוצאת מפיו של ילדינו כפי שאנו נרעשים מדבר שקר שאמר?

"חיים ומוות ביד הלשון" אמר שלמה המלך ולא טעה.

תשאלו את "אבו-ארבע"...