בעלייה לתורה של בן אחותי, יצאתי לרגע מעזרת הנשים, לעזור באירגון האירוע. כשחזרתי לשם מצאתי את בני, בן השלוש ממרר בבכי. חקירה קצרה העלתה כי אחותו המשולהבת ממטר הסוכריות שניתך על חתן הבר -מצווה, החליטה לנסות את כוחה בקליעה למטרה – ומה חביב יותר מלייחד לכך את אחיה?

- "היא זרקה עלי סוכרייה!", התמרמר נתנאל בבכי, מנגב את אפו בשרוול הבגד החדש שלו, מותיר אחריו שבילים זוהרים.

- "רק רציתי לשמח אותו!" טענה נעה בלהט, עם מבט מיתמם ופנים חסודות. "מה יש? רק לאורי מגיע? גם נתנאל שלנו עכשיו בן שלוש אז הוא כמו בר-מצווה ומגיע לו שיזרקו עליו סוכריות!" (אח.. כמה שהיא מתוחכמת בת החמש שלי, מה יהיה כשתהיה בת 15?)

- "לא נכון. לא נכון." המשיך נתנאל בבכייה. "היא זרקה עלי סוכרייה, איה!".

- "ששש! ששש!" בשלב הזה, קולות מהסים ופרצופים נזעמים החלו נשלחים לעברי מכל כיוון.

- "די. די. מתוק שלי." ניסיתי להרגיעו בכל מחיר. (ואז עשיתי את הטעות הגורלית, שתעלה לי בהמשך ביוקר!) "היא בטח לא התכוונה להכאיב לך, היא התכוונה רק לשמח אותך ולכן היא זרקה עליך את הסוכרייה. כשרוצים לשמח מישהו אז זורקים עליו סוכריות. הנה, קח תאכל אותה."

לקח לי חצי חבילת טישו והרבה יותר מחצי חבילת טופי לנחם את נתנאל סופית.

...אחר כך תפסתי את שניהם במרפסת, משליכים על העוברים ושבים את ארוחת הארבע שלהם, מציות ורצועות מלפפון ירוק.

למחרת כבר חשבתי כי שכחנו מכל העסק...

מסתבר שטעיתי – למחרת תפסתי את שני הזאטוטים במרפסת, משליכים על העוברים ושבים את ארוחת הארבע שלהם, מציות ורצועות מלפפון ירוק, כשכל פגיעה מוצלחת מלווה בשאגות שמחה אינדיאניות ובקריאות "מזל-טוב!" "מזל-טוב!" (מאוחר יותר, לבושתי הרבה, התברר לי שגם ארוחת הצהריים שלהם, קציצות עם פירה, זכתה לגורל זהה.)

- "מה אתם חושבים שאתם עושים?!" צרחתי עליהם מזועזעת. "ה-ש-ת-ג-ע-ת-ם?!"

שניהם השתתקו, מבוהלים מעצמת התגובה ונעה עם דמעות בעיניים לחשה: "רק רצינו לשמח את האנשים ולא היו לנו סוכריות, אז זרקנו עליהם את המציות והמלפפונים."

נו? מה תגידו? לצחוק או לבכות? שתקתי. ובלבי שמחתי שלא עלה בידם להגיע למרק הירקות.

לגברת שפיגל, מקומה א', שלרוע מזלה השקתה באותה "עת שמחה" את האדניות שלה, קניתי פרחים. מאדון שטרן, שהטריח את עצמו ועלה אלינו לקומה הרביעית, זכיתי בהטפת מוסר ממושכת, כולל הסברים על ימי ה"צנע" והיחס לאוכל בכלל. אבל את ריקי ווייס, מכניסה ב', לא הצלחתי בשום אופן לרצות והיא ממשיכה להסתובב ממורמרת, בטוחה שזו הייתה קונספירציה מתוכננת מראש.

בפעם הבאה שאתם מסבירים משהו לשובבים הקטנים, תשתדלו לאגף את כל הפרצות. אף פעם אי אפשר לדעת איך מוחם היצירתי יפרש את הדברים שלכם.