יום חורפי קר. מרק חם. אחות שמכינה שיעורי בית בסלון. טילים שנשלחים מדי פעם וגורמים לנו לרוץ בחרדה למרחב המוגן. דקה שלמה בה הנשימה נעצרת. חזרה לחיים. כלים בכיור. מייל שמבקש ממני לקרוא פרק ק"ל בתהילים. יללת חתול מהחלון. טלפון מסבתא שמתקשרת לוודא שהכל איתנו בסדר. מהדורה מיוחדת ברדיו ולאחריה "אייכה" הנפלא של שולי רנד. כותרות באתרי חדשות שמספרות על עוד טיל או על עוד חייל פצוע בעזה.

אני נכנסת, כמו כל עם ישראל, לקרוא על הטיל המי-יודע-כמה שנזרק על שדרות מאז תחילת "עופרת יצוקה".

ואחר-כך, טוקבקים.

ערמות של טוקבקים.

מאות טוקבקים של ישראלים מודאגים, אמהות לחיילים, דרומיים מפוחדים שברחו למרכז, דרומיים מיואשים שלא היו להם קרובים במרכז, או שלא רצו לנחות על חמותם, אז הם נשארו בבית, דרומיים אידיאליסטיים שהחליטו שהם לא מפקירים את השטח, צפוניים אמפתיים שנזכרים בימי מלחמת לבנון השניה, צעירים לפני גיוס, סטודנטים למדעי המדינה, שמאלנים, ימנים, מתנחל מקרני שומרון ועוד כמה מבינים ויודעי דבר.

כולם מתחככים שם אחד עם השני בערבוביה ויוצרים סלט אנושי ישראלי מרתק.

מיואש.
קודר.
קנטרני.
מודאג.
צמא ידע.
דעתן.

מדי פעם חולפת לה הודעה אופטימית ומעודדת כמו ניצוץ של אור, ושוב מחליפות אותה שורות של הודעות מודאגות, או של כאלו שיודעים בדיוק איך צה"ל צריך לנהוג, ואיך אם הם היו רמטכ"לים, הכל היה נראה אחרת.

ואז, לפתע, בין כל הציניות, רצף של הודעות אחרות.

חמות.
מעודדות.
מאחדות.
אופטימיות.

"כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן."

"אתמול – הדרום עזר לצפון, היום – הצפון עוזר לדרום. אנחנו כאן אחד בשביל השני."

"כל אחד צריך לקום בבוקר ולשאול את עצמו – ומה עשיתי היום למען עם ישראל?"

"רק עם אהבה ננצח – לא יצליחו לשבור אותנו."

"המבחן שלנו הוא האחדות שלנו, ואנחנו נעבור את המבחן!"

"הקשיים מחשלים אותנו, אנחנו נצא חזקים מהמלחמה הזו."

בעוד אני תוהה, שיחת טלפון שהתקבלה במפתיע מקרוב משפחה מעבירה מסר אפל ומעורפל:

"את מוזמנת להצטרף למזימה חתרנית להשתלט בחטף על האינטרנט הישראלי."

"אין לי שום יומרות שליטה", אני עונה.

"את לא צריכה יומרנות בשביל זה, רק רגישות. זאת אומרת, אם המטרה מספיק חשובה לך."

זה התחיל להיות מעניין: "ומהי המטרה?"

"לעודד את העם."

"רגע, אל תגיד לי שזה אתה!!!"

"על מה את מדברת?" אני שומעת חיוך דרך השפופרת.

"על זה", אני עונה ושולחת למייל שני צילומי מסך מהשעה האחרונה.

"יפה, עלית עלינו".

"מתי התחלת עם זה?"

"בשבוע שעבר, מיד אחרי תחילת המבצע, אני ועוד חברים ששותפים למבצע".

"ו... זה עוזר?"

"תגידי את."

"קצת, זה תמיד כיף להיתקל בהודעה חיובית, מאידך קצב התחלפות החדשות מדהים, כל שעה יש כתבה אחרת, נכתבות מאות הודעות בדקה... המסרים החיוביים שלך ישקעו תוך דקות ספורות בבית הקברות הוירטואלי של הסייבר-ספייס, ולא נודע כי באו אל קרבו."

"נכון, לפעול לבד זה באמת קצת קשה", הוא אומר, "לכן אנחנו מגייסים אנשים לרעיון".

"למשל אותי?"

"למשל... זה לא קשה, את יודעת, לכתוב מסר אחד חיובי בכל פעם שאת מסיימת לקרוא עוד כתבה על המצב. מסר אחד של אחדות, של סיוע וערבות הדדיים, של אחריות לאומית, של עידוד ואהבה. ואז עוד אחד, ואולי אפילו עוד אחד. ואם יש לך כוח – עוד אחד לקינוח. אנשים קוראים את המילים הללו, ועדיף שבמקום שיתקלו בעוד תגובה קנטרנית או מייאשת, הם יגלו שיש עוד צד להביט על הדברים, הם יזכרו שיש כאן אנשים שאכפת להם אחד מהשני, הם יזכרו כמה העם שלנו נפלא ותומך, ושבשעות הקשות, את יודעת, אנחנו תמיד יחד..."

האזנתי לו קצת, ואז הבנתי שכן, גם אני בפנים, שותפה למזימה הסודית. עם רגישות, ולא, בלי שום יומרות שליטה.