לפני שבוע ומשהו, שברתי את רגלי השמאלית בעת רכיבה על אופניים. טעות של רגע יחד עם כשל טכני, וזו התוצאה.

לא שבר נוראי, אפילו יצאתי בזול יחסית – אני לא צריך ניתוח אלא רק גבס למשך שישה שבועות, כשבשלושת השבועות הראשונים אסור לי לדרוך על הרגל. לעת עתה, אני מתהלך בעזרת קביים, ואפשר לחיות עם זה.

בדרך כלל אני לא מתלונן כשקשה לי, אבל הכאבים ברגל, ואי היכולת לתפקד בצורה נורמלית, הופכים את העניין למאוד לא נעים, עבור מי שאינו רגיל לדברים כאלה, ובנקודה זו אני מבקש להתמקד.

לכל אחד מאיתנו יש את שיגרת החיים שלו, את הדברים שברור לו שיעשה מדי יום. מדובר בדברים כל כך ברורים ומובנים מאליהם עד שאנו לא מייחסים כל חשיבות לעצם היכולת לעשות אותם.

אף פעם לא חשבתי כמה נחמד ללכת עם כוס הקפה שהכנתי מהמטבח למרפסת

אף פעם לא חשבתי כמה נחמד ללכת מהמטבח למרפסת עם כוס הקפה שהכנתי לעצמי, להתיישב ולהתענג בשתייתו. עם קביים? זה בלתי אפשרי. מי חשב על דבר פעוט וטריוויאלי שכזה?

נצרכתי להגיע למרכז המסחרי באזור מגוריי כדי לקנות משהו. החנייה הייתה מלאה ונותרו מקומות חנייה בשולי מגרש החנייה, כמאה מטר מאזור החנויות. ההליכה עם הקביים, את המרחק מהרכב ועד לחנות בשמש הקופחת, הייתה תענוג מאוד מפוקפק. מתי בכלל העליתי בדעתי להודות על הזכות ללכת בקלות את המרחק הזה. הרי זה מובן מאליו שאני מסוגל.

מאז ומתמיד הקפדתי אני שלא לחנות בחניות השמורות לנכים, אך יש לי חבר שלא בדיוק "דופק חשבון". רק לדקה, מה הבעיה? הוא נוהג לומר כשהוא תופס את חניית הנכים. היום אני מבין עד כמה זה נורא לעשות מעשה שכל תכליתו הוא חוסר התחשבות בצרכים של אחרים והתמקדות בצרכים האישיים. ואני בסך הכל שברתי רגל, ובעוד מספר שבועות אחזור ללכת רגיל.

עבורי, שבירת הרגל הינה אות וסימן לכך שעלי להתחשב ולחשוב ככל יכולתי על כל אפשרות, ולהשתדל לעשות הכל באופן הכי נכון והכי טוב, ככל האפשר, כדי שאכן אוכל לחזור הביתה בשלום. מסתבר שזה בכלל לא מובן מאליו.