נפתח בקצת עובדות:

  • לאנס ארמסטרונג, זוכה הטור דה פראנס היוקרתי שש פעמים ברציפות חלה בסרטן הערמונית בשנת 1996. כשנה לאחר מכן הוא מקים את LAF - אירגון לאנס ארמסטרונג למודעות למחלת הסרטן ומחלים בעצמו.

  • ב- 17.5.04 יוצר צמיד סילקון ועליו נחרט LIVE STRONG - חייה חזק!. הצמיד נמכר בדולר והכנסותיו קודש למלחמה בסרטן. הצמיד צהוב בצבע חולצתו של ארמסטרונג בתחרות.

  • יותר מ- 11 מליון יחידות נמכרו ברחבי העולם.

  • ב- 20.9.04 הושג שיא של מכירת 382,000 צמידים ביום אחד.

  • בין הסלבס העונדים אותו גו'ן קארי ובונו מ-U2.

בין לבין התפתחה תעשייה שלמה סביב הצמידים בצבעים שונים.

עונד צמיד אדום? כנראה שאתה תומך במלחמה במחלות לב, תאונות דרכים, עישון או שאתה פשוט רפובליקני תומך בוש.

עונד כתום? אינך מתנגד להתנתקות ביש"ע בדווקא, אלא מזדהה עם חולי תסמונות אספגר או בעל מודעות לפגיעה עצמית(?).

למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?

אחרי הטרנד של החוט האדום הקבלי, ואחרי ששילמנו $14 עבורו ברכישה מקוונת (שהרי קנייה בכותל היא פאסה) הגיע תורו של צמיד הסילקון הצהוב. תמורת דולר אחד הפכנו גם לי(א)פים וגם לאופנתיים, תרמנו סכום זעום למלחמה בסרטן והרגשנו מצוין עם עצמנו.

לא צריך להיות ויקטור פרנקל אלא סתם אדם מחפש משמעות כדי לשאול מה גורם לנהות אחרי הצמיד? ממתי מודעות למחלה שינתה את הופעתם החיצונית של 11 מליון איש? נראה שבעולם שאיננו דתי גם ענידת צמיד הופכת לאמירה פנימית, לשאיפה להזדהות עם משהו משמעותי.

מרדני ככל שיהיה העולם המערבי, הרצון להרגיש חלק מקבוצה שההמנון והדגל שלה צהובים גובר על הכל.

האדם המודרני מחפש עוגן להתאפס בו אף אם הוא עשוי סילקון. בתרבות שבה הדת-ארכאית והלאומיות מטושטשת, מה נותר לנו משנה לשנה? פריט פלסטי ... כנראה שהצמיד על ידינו מעניק לנו אמנם STRONG ARM (זרוע חזקה) אבל לא אופי חזק במיוחד....

אפרופו אופנה אחרונה – צמידים והפעם בשלל צבעים נמכרים בארה"ב. החידוש: החריטה בצד החיצוני – לבחירה מתוך מאה שמות נפוצים לבנים ולבנות. בצידו הפנימי זה כבר ליודעי ח"ן – ציטוט מהמלט של שייקספיר:

"לעצמך שמור אמונים."

במחשבה שנייה, אולי כדאי לכתוב שם:

"לעצמך שמור אמונים ולא ל-11 מיליון אופנות!"