הדברים הקטנים והדברים הגדולים

בתי גלי הייתה בת ארבע כאשר ערב אחד היא הפתיעה אותי תוך כדי טיול במדרחוב בירושלים.

"אבא, אני רוצה שקל", ביקשה.

"בשביל מה?",שאלתי.

"בשביל לתת לבוריס", ענתה.

אינני מכיר אף בוריס ולבטח לא אחד כזה שמנהל עסקים עם בתי הקטנה, לכן אך טבעי היה שאשאל אותה: "מי זה בוריס בדיוק?".

"נו, אתה יודע...", אמרה בקולה הקטן, "זה שמנגן".

הבנתי מייד שהיא מתכוונת לאותו הנגן המנגן למחייתו במנדולינה, נתון לחסדיהם ולטוב ליבם של העוברים ושבים. עם זאת הופתעתי שהיא יודעת את שמו.

גלי לקחה את המטבע וניגשה לנגן שהיה מרוכז בחפציו באותה שעה. היא נעמדה לפניו ומשלא זכתה לתשומת ליבו פנתה אליו בקול שקט: "בוריס, זה בשבילך".

הנגן הרים את עיניו והתבונן בה בהשתאות:

"איך את יודעת שקוראים לי בוריס?", שאל במבטא הכבד.

בתי הקטנה הביטה בו שניה קצרה ואמרה:

"אמרת לי בפעם שעברה!".

"אבל איך זכרת?", שאל הנגן ואור גדול נגלה בעיניו. על כך לבתי לא היתה תשובה. למעשה השאלה כלל לא היתה "מובנת" לה, כאילו חשבה בליבה: "מה הבעיה?...אמרת לי את שמך ואני זכרתי. מה כאן מפתיע כל כך?".

התבוננתי במחזה מהצד בתדהמה. נדהמתי מהעובדה שאותו אדם היה בעיניי חלק אינטגרלי מהנוף העירוני בארצנו, כזה שחולפים על פניו מבלי להקדיש לו חלקיק של תשומת לב, ומאידך, בשביל גלי הוא היה 'בוריס!' אדם עם שם , כמוני וכמוה, אדם מעניין הגורם לה הנאה בנגינתו.

תדהמתי היתה כאין וכאפס לעומת הדבר הבא שקרה.

בוריס התיישר, לקח את המנדולינה לידיו, והחל מפיק מספר צלילים ממיתרי הכלי. גלי במקביל הניחה את השקל בתוך קופסת הפח החלודה, ובו ברגע בוריס הפסיק את נגינתו.

הוא כרע אל עבר קופסת הפח, הוציא מתוכה את המטבע והחזיר אותו לגלי.

"את חברה שלי", אמר בחיוך רחב לב, "בשבילך אני מנגן חינם", והמשיך בנגינתו...

ישנם דברים שבשביל אדם אחד הם קטנים, פשוטים וקלים.

הם נראים לו חסרי משמעות.

אך לאדם אחר הם שוים עולם ומלואו.

לפעמים לזכור שם של מישהו, לומר לו בוקר טוב בחיוך, לשאול מה שלומו –

זה דבר שמאיר לו את היום, נותן לו תקוה, הרגשה שהוא שווה משהו, שלמישהו איכפת ממנו.

*הערה: רעיון הסיפור הנ"ל לקוח מתוך הספר 'סוד הזכרון המצוין'.