אני זוכר פעם כשהייתי צעיר בהרבה, מישהו אמר לי ש"החיים הם עכשיו".

מה אתה מתכוון שאלתי אותו, והוא ענה שלפעמים נדמה לו שאנשים בגילי מחכים כל הזמן שהחיים ה"אמיתיים" עוד מעט יתחילו: עוד מעט יגלו אותם, עוד מעט יחתם החוזה הגדול, עוד מעט יקרה משהו ואז העולם ידע באמת מה הם שווים – ואז... רק אז... הם יתחילו לחיות באמת.

בימים ההם לא הבנתי למה הוא התכוון. כנראה חשבתי שהוא פשוט שייך לאלה שאף אחד לא עומד לגלות אותם ולכן הוא לא מבין. כיום אני יודע שהוא פשוט חשש שאפספס את ההווה לטובת עתיד הזוי ומדומיין.

מה שהזכיר לי את דבריו של אותו האיש הוא קמפיין ה-50 מליון של מפעל הפיס.

הפרסומות זועקות "איזה שיגעון" ולא נותר אלא להסכים איתן. רק שאת השיגעון לא הכסף עושה לנו אלא הקופירייטרים של מפעל הפיס, ואת זה חשוב להבין – המוצר העיקרי שהם מוכרים לנו הוא לא סיכוי קלוש לזכות בסכום כסף גדול אלא את ההזדמנות לפרק זמן בו נחלום באופן מתמיד על מה נעשה עם הכסף.

כאשר אנו קונים את הכרטיס בדוכני ההגרלה, למעשה לא קנינו אפשרות לזכייה אלא את החלומות שלנו עד השבוע הבא בו נגלה שלא זכינו: מה נעשה עם הכסף, איך ולמי נודיע, למי לא נודיע וכו' – אמנם על פניו הדבר נראה ככיף אדיר אך צורת המחשבה הזו היא הגורם מספר אחת לכך שבימינו כל כך הרבה אנשים לא שמחים בחלקם...

"החיים הם עכשיו", אז בואו ננסה לשמוח במה שיש לנו, ולא נחכה למכה הגדולה. בואו נחייה את מה שכאן ולא כל הזמן נחכה להגיע לשם. אחרת נהייה תקועים במעגל סגור – כאשר נגיע לשם, תמיד נחפש את ה'שם' הבא כמו באמרה הידועה 'מחר דיאטה' וכשמגיע מחר גם הדיאטה עוברת קדימה ל'מחר'.

בן זומא מסביר בפרקי אבות, 'איזהו עשיר? השמח בחלקו' – אך כיום אנו מופצצים במסר ההרסני וההפוך האומר שנהיה עשירים ומאושרים רק אם יהיה לנו דבר שכמעט ולא ניתן להשיג, כמו 50 מיליון ש"ח למשל – ועל כך רק נותר לומר, באמת 'איזה שיגעון'.