"נחמו נחמו עמי יאמר א–לוהיכם".

משפט זה פותח תקופה בת שבעה שבועות, המתחילה לאחר תשעה באב ונקראת: "שבעה דנחמתא". בשבעה שבועות אלו אנו קוראים בבית הכנסת מדי שבת הפטרה שכולה נחמה. כל זה קורה, מיד לאחר שלושת השבועות של "בין המצרים", שהיא תקופת האבלות המתחילה בצום י"ז בתמוז ונגמרת בצום תשעה באב.

לכאורה זה לא מובן, הלא זה עתה נגמרה תקופת "בין המצרים", שבה נהגנו אבלות וצמנו פעמיים; אמרנו קינות והרגשנו עצב; שיננו וחזרנו ושיננו לעצמנו שאנחנו עדיין נמצאים בגלות ושאין לנו גאולה שלמה עד שיבנה בית המקדש.

ועכשיו פתאום, אחרי כמה ימים ספורים בלבד, מושמעת ברמה קריאת "נחמו נחמו עמי" ונמצאים אנו בתקופה של נחמה. במה וכיצד נתנחם? וכי נבנה המקדש, וכי יצאנו מהגלות? הלא המצב עודנו זהה למצב הצער והחורבן שהזכרנו בתשעה באב, ואיזו משמעות יש לקריאת הנחמה?

במה וכיצד נתנחם? וכי נבנה המקדש, וכי יצאנו מהגלות?

מעשה שהיה ברמב"ן (רבי משה בן נחמן, מהחכמים הגדולים שלפני כ–800 שנה), שהצטברו אצלו מספר קושיות ואי הבנות בדרכי ההשגחה הפרטית של א–לוהים. לא היה מובן לו כיצד יתכן שא–לוהים מנהיג את עם ישראל באופן שבו היה אז. כאשר גסס אחד מתלמידיו ונטה למות, "שלח" הרמב"ן את תלמידו לשאול את השאלות כשיגיע לבית-דין של מעלה, וביקש ממנו לחזור אליו עם התשובות...

זמן קצר אחרי שהלך אותו התלמיד לעולמו, הוא הופיע בפני הרמב"ן בחלום, ואין בידו מענה. הוא הסביר: כשהגעתי לבית-דין של מעלה לא היה לי מה לשאול, כי נוכחתי ששאלותיי אינן שאלות כלל...

בסיפור זה בא לידי ביטוי הלקח העמוק שלימד אותנו רבי עקיבא לדורות. דבריו המפורסמים נמצאים בגמרא בסוף מסכת מכות:

"כבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין – ורבי עקיבא מצחק!

אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?

אמר להם: מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?

אמר להן: לכך אני מצחק!... עכשיו שנתקיימה הנבואה אודות הפורענות, בידוע שנבואת הנחמה אף היא תתקיים!

בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו".

רעיון עמוק לימד רבי עקיבא. בצרות החורבן ובמוראות הגלות, נוראות ככל שיהיו, יש לראות את ידו המלטפת של בורא עולם, הרי הן חלק מתהליך הגאולה. אין כאן רק מכה, אלא גם מהלך של רפואה. לנוכח שועלים בבית קודש הקדשים אפשר לו לאדם להיות... מצחק. זו ההבנה העמוקה ביותר של "גם זו לטובה", כל מה שעושה א–לוהים בעולמו – לטובה נעשה, ואף אם איננו יכולים להבין זאת.

עלינו לראות בצרות החורבן ובמוראות הגלות את ידו המלטפת של א–לוהים

רעיון זה קיים בידינו לדורות עולם מכוח אותו "שיעור" שלימד רבי עקיבא את חבריו. עד היום אנו יונקים עידוד ונוחם מאותה אמירה של רבי עקיבא וזהו גם הרעיון מאחורי דבריו של תלמידו של הרמב"ן.

עכשיו, נוכל נבין את משמעות התקופה של ה"שבעה דנחמתא".

שלושת השבועות של "בין המצרים" מוקדשים להתבוננות במצב הגלות בו אנו נמצאים. לאחריהם נדרשים אנו להתבוננות מעמיקה יותר – לדעת שגם עמוק בתוך הגלות, מופנית אלינו קריאתו של ישעיהו "נחמו נחמו עמי" שמלמדת אותנו את לקחו של רבי עקיבא. להעמקה זו דרושים 7 שבועות, זמן ארוך יותר מפי שנים מההתבוננות הפשוטה בגלות אשר לה מספיקים 3 שבועות... כי אמנם הבנת הנחמה עמוקה בהרבה, מפני שהיא טמונה ונסתרת מעבר לנראה על פני השטח, ואינה באה לו לאדם אלא מתוך השקעת המחשבה במשך הזמן הדרוש.

זהו סודו של דבר, לכן גם בעומק הגלות ואפילו בסמיכות מיידית לתשעה באב, כרויות אוזנינו לקלוט את קריאתו הנצחית של ישעיהו, "נחמו נחמו עמי".

 בפסוק (בישעיהו נד, ג) כתוב: "ימין ושמאל תפרוצי". פסוק זה נמצא במזמור "לכה דודי" שאומרים  בבית הכנסת ב"קבלת שבת". מה המשמעות של פריצה הן לימין והן לשמאל?

ידוע בספרי הקבלה ש"ימין" מסמל רחמים, נתינה, חסד. ואילו "שמאל" מסמל דין, צרה, וצמצום. השמאל אמנם נראה – לעינינו – כמגביל את התקדמותנו, כגורם נסיגה. אבל לעתיד נראה שלא רק הימין, אלא אף השמאל מביא לידי התקדמות, התרחבות ופריצה. וזהו שנאמר: "ימין ושמאל תפרוצי".

אמנם לעינינו אנו בסבלה של הגלות. אבל האמונה שלנו מחזקת אותנו להתנחם מחמת הגאולה העתידה, ואפילו תוך כדי צרת הגלות.

זהו הרובד הפנימי של שבעה שבועות אלו.

נחמו נחמו עמי!