שאלה:

מבט חטוף בכותרות החדשות מספיק כדי לאבד את היכולת לשמוח.

מלחמות וטרור, סופות ורעידות אדמה, בצורת ורעב, חולי וצרות... אינני רוצה לדכא אתכם, אבל הרשימה ארוכה. השאלה היא, איך אפשר לשמוח כשיש כל כך הרבה כאב בעולם הגדול? האם יש דרך לראות את אור השמחה הבוקע מתוך החושך המכסה את כל הארץ?

תשובה:

שאלה קשה היא זו, כי יש כאן שני ערכים מנוגדים, ושניהם אמיתיים. האתגר שלנו יהיה, למצוא את שביל הזהב שביניהם.

כי מצד אחד, בודאי חשוב מאוד לשאת את העול עם בני אדם שסובלים. התלמוד במסכת תענית כותב שבזמן שיש רעב בעולם נכון שאדם יצטמצם באכילתו, וכן שלא יתעסק בדברים של תענוג.

לעומת זאת, הרי אם כל צער שיש בעולם יעציב אותנו וימנע מאיתנו לשמוח, לא נהיה שמחים כלל.

אז איך נמצא את שביל הזהב?

2 נקודות חשובות יכולות להאיר את הדרך.

הראשונה, היא בדברי הזוהר - המובאים בספר "תניא" פרק לד.

התניא עוסק בשאלה כעין שלנו, בהתמודדות שבה שני הצדדים דומים לסוגייתנו; ב'סתירה', כאשר מצד אחד, אדם צריך להיות עניו ולדעת את השפלות של עצמו, ולזכור את עוונותיו. ומאידך, חיוב מידת השמחה...

בכייה תקועה בלבי מצד זה, ושמחה תקועה בלבי מצד זה

ועל כך הובאו דברי הזוהר: "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא". ובתרגום: בכייה תקועה בלבי מצד זה, ושמחה תקועה בלבי מצד זה.

יכולת יש בלב האדם לשתי תחושות, הלב גדול דיו כדי להכיל את שתיהן. גם כשיש השתתפות בצער, אין זאת אומרת שנמחקה מידת השמחה. וכן להיפך. שתיהן אמת, ואין כאן סתירה.

 

הנקודה השניה היא כך:

לא יעלה על הדעת לוותר על השמחה. אין השמחה מוגדרת כמותרות או לוקסוס, כדבר שנחמד לנו כשהוא נמצא אבל אפשר להסתדר בלעדיו. על פי היהדות השמחה היא מוצר נצרך, אשר בלעדיו יש חסרון בסיסי בחיים. השמחה היא לא הגלידה שבסוף הסעודה, אלא הלחם והחמאה שבלעדיהם אין מה לאכול.

ובכן, כאשר יש סתירה בין שני ערכים – צריך תחילה להעריך את חשיבותם ונחיצותם של השניים, של השמחה לעומת ההשתתפות בצער, בין בצרכים המהותיים למותרות.

להצליח בזה חשוב לזכור דבר חכמה שאמר אחד החכמים: עדיף להפסיד בקרב, אך לנצח במלחמה.

ולענייננו: מי שמנצח ב'קרב' של השתתפות בצער, אבל בגלל זה מפסיד ב'מלחמת' החיים, איננו חייל טוב. כי נחוץ לא רק להילחם, אלא גם להילחם בחכמה, ולשמור בראש את היעד המרכזי של הניצחון הגדול והמשמעותי.

מי שמנצח ב'קרב' של השתתפות בצער, אבל בגלל זה מפסיד ב'מלחמת' החיים, איננו חייל נאמן

אני זוכר תקופה של פיגועים בארץ ישראל לפני כמה שנים, הצער על המצב היה גדול ומוחשי אצל כולם. צלצל אלי יהודי עם שאלה: הוא מורה בבית ספר, ומחמת הדיכאון שלו מהחדשות – הוא לא מסוגל ללמד כראוי, כי מורה מדוכא אינו יכול להצליח ללמד. אבל החדשות הן כל כך מדכאות... מה לעשות?

השבתי לו בדברים התואמים למה שנתבאר כאן. אסור לו להיות מדוכא, כי אז הוא לא יעשה את מלאכתו בצורה נאמנה, ואי אפשר שהילדים יסבלו בגלל רצונו להשתתף בצער. עליו להצטער, כן, אבל עליו לעשות זאת במידה נכונה וראויה. את הילדים ילמד בשמחה – כי זו חובתו, ואת הצער ישא בלבו מהצד השני, ויחשוב עליו בזמנים הנכונים – ולא בזמן שהוא עסוק עם תלמידיו. הַפסד בקרב – אבל נַצח במלחמה.

היטיב לבטא זאת ספר 'חובות הלבבות', הנחשב לספר מוסר והדרכה קלאסי, מאז כתיבתו לפני קרוב לאלף שנה. מן ההנחיות המפורסמות שלו, היא ההגדרה שנתן ל'שביל הזהב' בשאלה מעין זו. וכך הוא כותב על הנהגתו הנכונה של האדם: "צהלתו בפניו ואבלו בלבו".

קשה לכתוב הנחיות מדויקות, כל מצב הוא שונה וכל אדם שונה מחברו.

אבל הנחיות כלליות יש כאן. וכל המחפש את שביל הזהב, ימצא כאן את השלטים המראים את הדרך אל אותו השביל.