רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

תגיד, זה יפריע לך בעוד שנה?

י״ז בכסלו ה׳תשס״ט י״ז בכסלו ה׳תשס״ט 14/12/2008 | מאת הרב הדר מרגולין

כשקורה לכם משהו מעצבן בחיים, משהו שמפר את שלוות הרוח שלכם, האם אתם שוקעים בו? או שמא אולי מנתבים אותו לשוליים וממשיכים בחייכם בלא הפרעה?

כבר קרה לכם פעם בחיים, שמשהו עצבן אתכם? אירע מאורע שהפר את שלוות הרוח שלכם? אולי הפסד כספי קטן שגזל את מנוחת הנפש?

לא התכוונתי לשאול ברצינות. ודאי שזה קרה לכם הרבה פעמים, זה קורה לכל אחד. השאלה היא, כמה? האם לעיתים תכופות? האם זה קורה כל הזמן, או פעם ב...?

אה, כאן כבר תלוי. לא כל כך במאורעות עצמם, אלא באופי של בן-האדם שזה קורה לו.

למען האמת, הדבר קורה לכל אחד בשטף החיים, ככה זה. כנראה שזה חלק מטבעו של העולם. אבל כמה זה יפריע, האם שלוות הרוח תתנדף כל-כך בקלות – זה כבר בידו של כל אדם להחליט לעצמו.

יש מי שכל תזוזה קטנה תרחיק ממנו את הרוגע ושלוות הנפש שלו. אדם כזה לא מסוגל להירגע לגמרי אלא כשהכל מסתדר "פיקס". אסטניס אמיתי.

יש מי שמנתב אותם לשוליים, אינו נותן למאומה להפר את מצב רוחו

ויש לעומתו מי שלמד איך להתמודד עם מאורעות שכאלה, הוא פשוט מנתב אותם לשוליים, אינו נותן למאומה להפר את מצב רוחו. הוא השולט, הוא הבוס על ההרגשה שלו; הוא, ולא מאורעות חיצוניים.

כמו איזה מבין השניים אתם רוצים להיות?

נניח שכבר עניתם על השאלה הרטורית הזו, ועכשיו נציע איזו הצעה שתסייע להגיע לשם. וזאת, בעזרת סיפור.

המראה

היה פעם יהודי עשיר, שהיה גם תלמיד חכם גדול. קראו לו: רבי אפרים זלמן מרגליות. הוא נפטר בשנת 1828, וחיבר ספרים רבים שנלמדים בבתי המדרש עד היום.

ביתו היה מפואר ביותר, כראוי לאדם בעל עושר ונכסים שכמוהו. ואחד מן החפצים היפים ביותר בכל הבית, שהשווה מראה של הוד ופאר על פני כל סביבתו, היה מראה גדולה ואלגנטית.

עד שיום אחד אירע ש... הנערה המשרתת בביתם החליקה, נפלה על המראה, ושברה אותה. אוי ווי!

אשתו הרבנית הצטערה צער גדול על אבדן זה, ולא יכלה להתאפק מלבכות. 'טרגדיה' אמיתית! בעלה לעומת זאת, היה שקט ושליו כאילו לא אירע מאומה.

"האם בכלל לא איכפת לך על המראה השבורה?" תמהה הרבנית.

"בהזדמנות אענה לך", ענה הרב.

אלא שה'הזדמנות' הזו בוששה לבוא. בכל פעם שהרבנית בקשה ממנו הסבר, הוא שינה את נושא השיחה וירד מן העניין.

חלפה שנה.

ופתאום שאל הרב את אשתו: "תגידי, את זוכרת את המראה שנשברה לפני שנה? מה את חושבת על כך עכשיו?"

"אה, המראה? כבר מזמן שכחתי מזה", היא השיבה. "מילא, כפרת עוונות, החיים זורמים הלאה."

"ובכן, עכשיו הזמן לגלות לך מה עבר בלבי, ולספר לך את ההסבר שבקשת ממני כבר כמה פעמים", אמר הרב. "כשהמראה נשברה, אני מיד דמיינתי לעצמי כיצד תהיה ההרגשה שלי בעניין בעוד שנה. מה שאת אמרת עכשיו – אני כבר אז אמרתי לעצמי את אותם הדברים. בכך, חסכתי מעצמי הרבה עגמת נפש!"

להקדים את פרספקטיבת הזמן

זהו. זו הנקודה של המאמר הנוכחי.

גישה זו יעילה מאוד לכל מי שמאמץ אותה לעצמו.

נכון שעכשיו הרגע, זה (כלומר, הדבר המעצבן התורן) נורא מפריע. אך, האם גם בעוד שנה יהיה הלב כה מוטרד?

אם התשובה היא "כן", אין זה שייך למאמר הנוכחי. נחפש הנחיות אחרות לסייע לנו. אבל אם התשובה היא "לא", אם כן אולי יוכל הרעיון כאן לעזור למצב.

הרי בכל מקרה, בעוד שנה העניין לא יפריע. הוא יהיה סך הכל זיכרון עמום של איזה משהו שפעם היה, ואז הוא נגוז, חלף, עבר מן העולם.

הוא איבד את הרלוונטיות שלו.

אז למה לחכות?

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן