כך כתוב במדרש: "עד שאדם מתפלל שתכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו."

דברי המדרש נראים במבט ראשון, איך לומר בעדינות? לא בדיוק מה שחיפשנו. "שלא יכנסו מעדנים", ברור שזה לא בשבילנו, נכון?

הסיבה להסתייגות שלנו אינה עמוקה מי-יודע-מה. מי מאתנו אינו מתענג על מעדני אכילה, ושאר מעדנים שהגוף נהנה מהם? מי רוצה לוותר על ההנאות הגדולות בחיים? מי באמת (אבל באמת) יתפלל בכוונה אינטנסיבית שיזכה לכך שמעדנים לא יחדרו אל גופו? הרי מי אינו מצפה ומייחל שבדיוק לזה הוא יזכה, למעדני העולם?

מישהו שענה "כן, אני" לשאלות האלה, בבקשה שיצביע.

אף אחד לא הצביע?

ובכן, אנוכי – כותב המאמר – בצד שלכם. גם אני לא הצבעתי. ועם-כל-זה, ואף-על-פי-כן, הבה נקדיש מעט מחשבה לדברי החכמה שכלולים כאן במדרש. אולי נוכל קצת להחכים, קצת לשנות כיוון. קצת לקבל תמונה ברורה יותר של רגשות שהם מעט עמומים, וקצת (וזו מטרת המאמרים בכללותם) – להוסיף שמחה.

יתכן אמנם, שהמדרש הנ"ל מדבר לאנשים מיוחדים שהם רמי מעלה ומאד רוחניים. כמו רבי יהודה הנשיא, לדוגמא, שהיה התלמיד-חכם המוביל של עם ישראל בדורו וכתב את ששת סדרי המשנה, עליו מסופר שזקף את עשר אצבעותיו למרום לפני פטירתו, והכריז שהוא לא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה (ובהקשר להכרזה זו מביאים המפרשים את דברי המדרש שבראש המאמר). יתכן שזה לא עבור אנשים כמונו, שיודעים קצת אודות העולם ותענוגיו, ויודעים פרק בכללי השמחה בחיים ואיך להשיג אותה. (האמת היא, שמסופקני מאד אם יש אדם בדורנו שיש בלבו כל כך הרבה שמחה אמיתית כמו שהייתה בלבו של רבי יהודה הנשיא. אך אני כבר שומע כמעט בקול רם את הרהור הלב שלי ושלכם, שאולי זה נכון, אבל זה לא בשבילי...)

יותר מדי מכל דבר הוא לא בריא. לא מבחינה גשמית ולא מבחינה רוחנית. וגם לא מבחינת רמת ההנאה!

אל דאגה. אל בן דורנו הממוצע יהיו מכוונים דברי המאמר כאן, והנה הנקודה:

יש להבחין בין הנאה גשמית במידה ובמינון הנכון, לבין יותר מדי ממנה. יותר מדי מכל דבר הוא לא בריא. לא מבחינה גשמית ולא מבחינה רוחנית. וגם – הנה החידוש – לא מבחינת רמת ההנאה!

כל הנאה שנחשוב עליה, כאשר יש ממנה קצת, היא אכן מהנה. כאשר נוסיף עוד, זה פשוט מחמת ההרגל, מחמת שקשה להתנתק אן משום שהצלחת עדיין מונחת על השולחן לפנינו. ונכון שכבר אין הרעב מציק, אבל סוף סוף יש עוד מקום בבטן, ועדיין הכפית נמצאת ביד, ויושבים לפני האוכל בלי שום לחץ לקצר, אז אוכלים עוד ביס. ועוד ביס, וכן הלאה – עד שמלאים (וזה רק משל ודוגמא לכל שאר מיני הנאות שמציעים לנו החיים). אך בעצם למה לא?

אני אגיד לכם למה לא. כי לא נהנים כל כך מהאוכל שבא בשלב זה של הסעודה.

'רגע', תגידו, 'נכון שלא נהנים כמו בהתחלה, אבל קצת נהנים, גם זה משהו, מה יש?'

אני אומר לכם 'מה יש' – מה ש'יש' הוא שזה מְמַכֵּר. המילה "ממכר" שייכת בעינינו לדברים חמורים יותר, לסמים ומי יודע מה עוד. אבל האמת היא שכל תענוגי העולם – כשמתרגלים להם יתר על המידה – אז כבר קשה בלעדיהם.

בלשון פשוטה, וסליחה על הצגת האמת בצורה כה ברוטלית, זהו בדיוק מה שכתבתי למעלה: ממכר. ברגע שאינך יכול לנתק את עצמך מהרגל שיש לו תופעות לוואי שליליות, זה מוגדר כהתמכרות.

לאכול יתר על המידה זו בעיה. ליטול מלא חופניים מכל שאר מיני הנאות שאין כאן המקום לפרטן – זו גם בעיה. הבעיה לפעמים מסתכמת בכך שאדם מרגיש בסופו של דבר ריקנות, ואין הלב שלו פתוח לרגשות של שמחה רוחנית ואמיתית. אך הלוואי וזה היה הכל. יש גם בעיות חמורות בהרבה, בהתמכרות של ממש. דומני שאין צורך לפרט הרבה, כי כל אחד יכול להבין את מה שאני מדבר עליו. כל מי שחי בעולם שלנו וקצת פותח את עיניו.

רוצים ליהנות מן העולם? תחושות אלו מקננות אף בלבי. אבל כל אחד יכול להבין שלטובתו האמיתית כדאי שיהיו תאוותיו בשליטה שלו

לפיכך, כך נוכל להתייחס לדברי המדרש שבראש דברינו, גם לפי הרמה שלנו. הבה נתפלל, שלא יכנסו דברי מעדנים לגופנו בצורה מוגזמת. שלא ישלטו עלינו הדחפים והרצונות. שלא נתמכר.

רצונכם ליהנות מן העולם, אני מבין את זה, ואפילו מזדהה. תחושות אלו מקננות אף בלבי. אבל באמת כל אחד יכול להבין שלטובתו האמיתית – לא רק בעולם הבא, אלא גם בעולם הזה – כדאי שיהיו תאוותיו בשליטה שלו, ולא שהן שולטות בו. בקיום גישה זו, אפילו ההנאה עצמה היא גדולה יותר, בכל קנה מידה.

הנושא הוא עדין, ולא בא במאמר זה לידי מיצוי. להיפך, הוא רק נפתח על קצה המזלג, כדי לעורר את המחשבה של אלו המחפשים באמת ובתמים את השמחה בחיים, ואולי לא שמו לב עדיין למגבלה שהם יוצרים לעצמם, לרשת שבלי משים נפרשה בפניהם.

בשחרור מה'שעבוד' ל'שלטון' על מעדני העולם, יש פתאום הרבה יותר מקום בלב לחוש שמחה של אמת.

שנזכה כולנו לטהר את לבנו.

ותודה על הסבלנות שהיתה לכם לקרוא עד הסוף!

מאמר בנושא קרוב:
48 דרכים לחכמה: דרך 18 – "במיעוט תענוג", השימוש בהנאות הגוף היה קורה
העולם הגשמי נוצר להנאתנו. צמיחה רוחנית מגיעה תוך התמודדות בעולם החומר, בדרך שמובילה לצמיחה ולהתעלות.