כך כתוב במדרש: "עד שאדם מתפלל שתכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו."

דברי המדרש נראים במבט ראשון, איך לומר בעדינות? לא בדיוק מה שחיפשנו. "שלא יכנסו מעדנים", ברור שזה לא בשבילנו, נכון?

הסיבה להסתייגות שלנו אינה עמוקה מי-יודע-מה. מי מאתנו אינו מתענג על מעדנים שונים שהגוף נהנה מהם? מי רוצה לוותר על ההנאות הגדולות בחיים? מי באמת (אבל באמת) יתפלל בכוונה אינטנסיבית שיזכה לכך שמעדנים לא יחדרו אל גופו?

מישהו שענה "כן, אני" לשאלות האלה, בבקשה שיצביע.

אף אחד לא הצביע?

ובכן, אנוכי – כותב המאמר – בצד שלכם. גם אני לא הצבעתי. ועם-כל-זה, ואף-על-פי-כן, נקדיש מעט מחשבה לדברי החכמה שכלולים כאן במדרש. אולי נוכל קצת להחכים, קצת לשנות כיוון. קצת להוסיף שמחה.

יתכן אמנם, שהמדרש הנ"ל מדבר לאנשים מיוחדים שהם רמי מעלה ומאד רוחניים. כמו לדוגמא רבי יהודה הנשיא, שהיה מחכמי ישראל המובילים בדורו וערך את ששת סדרי המשנה, עליו מסופר שזקף את עשר אצבעותיו למרום לפני פטירתו, והכריז שהוא לא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה. יתכן שזה לא עבור אנשים כמונו, שיודעים קצת אודות העולם ותענוגיו, ויודעים משהו על שמחה בחיים ואיך להשיג אותה... 

יותר מדי מכל דבר הוא לא בריא. לא מבחינה גשמית ולא מבחינה רוחנית. וגם לא מבחינת רמת ההנאה!

יש להבחין בין הנאה גשמית במידה ובמינון הנכון, לבין יותר מדי ממנה. יותר מדי מכל דבר הוא לא בריא. בין מבחינה גשמית ובין מבחינה רוחנית. וגם – הנה החידוש – לא מבחינת רמת ההנאה!

כל הנאה שנחשוב עליה, כאשר יש ממנה קצת, היא אכן מהנה. כאשר נוסיף עוד, זה פשוט מחמת ההרגל, מחמת שקשה להתנתק או בגלל שהצלחת עדיין מונחת לפנינו על השולחן. ונכון שכבר הרעב לא מציק, אבל סוף סוף יש עוד מקום בבטן, ועדיין הכפית נמצאת ביד, ויושבים לפני האוכל בלי שום לחץ לקצר, אז אוכלים עוד ביס. ועוד ביס, וכן הלאה – עד שמלאים. אבל בעצם למה לא?

אני אגיד לכם למה לא. כי לא נהנים כל כך מהאוכל שבא בשלב זה של הסעודה.

'רגע', תגידו, 'נכון שלא נהנים כמו בהתחלה, אבל קצת נהנים, גם זה משהו, מה יש?'

אני אומר לכם 'מה יש' – מה ש'יש' הוא שזה מְמַכֵּר. המילה "ממכר" שייכת בעינינו לדברים חמורים יותר, לסמים ומי יודע מה עוד. אבל האמת היא שכל תענוגי העולם – כשמתרגלים להם יתר על המידה – אז כבר קשה בלעדיהם.

לאכול יתר על המידה זו בעיה. ליטול מלא חופניים מכל שאר הנאות  – זו גם בעיה. הבעיה לפעמים מסתכמת בכך שאדם מרגיש בסופו של דבר ריקנות, והלב שלו לא פתוח לרגשות של שמחה רוחנית ואמיתית. אך הלוואי וזה היה הכל. יש גם בעיות חמורות בהרבה, בהתמכרות של ממש. דומני שאין צורך לפרט הרבה, כי כל אחד יכול להבין את מה שאני מדבר עליו. כל מי שחי בעולם שלנו וקצת פותח את עיניו.

רוצים ליהנות מן העולם? תחושות אלו מקננות אף בלבי. אבל כל אחד יכול להבין שלטובתו האמיתית כדאי שיהיו תאוותיו בשליטה שלו

כך נוכל להתייחס לדברי המדרש שבראש דברינו. הבה נתפלל, שלא יכנסו דברי מעדנים לגופנו בצורה מוגזמת. שלא ישלטו עלינו הדחפים והרצונות. שלא נתמכר.

אתם רוצים ליהנות מן העולם, אני מבין את זה, ואפילו מזדהה. תחושות אלו מקננות אף בלבי. אבל כל אחד יכול להבין שלטובתו האמיתית – לא רק בעולם הבא, אלא גם בעולם הזה – כדאי שהתאוות שלו יהיו תחת שליטתו, ולא שהן ישלטו בו. על ידי גישה זו, אפילו ההנאה עצמה היא גדולה יותר, בכל קנה מידה.

בשחרור מה'שעבוד' ל'שלטון' על מעדני העולם, יש פתאום הרבה יותר מקום בלב לחוש שמחה של אמת.

שנזכה כולנו לטהר את לבנו.

ותודה על הסבלנות שהיתה לכם לקרוא עד הסוף!

מאמר בנושא קרוב:
48 דרכים לחכמה: דרך 18 – "במיעוט תענוג", השימוש בהנאות הגוף היה קורה
העולם הגשמי נוצר להנאתנו. צמיחה רוחנית מגיעה תוך התמודדות בעולם החומר, בדרך שמובילה לצמיחה ולהתעלות.