מהו 'אופטימיסט'?

בשיחה שהתנהלה ברדיו על נושא כלשהו, נידונה שאלה שאמורה היתה להיפתר בעתיד על ידי ועדה כלשהי. מה יכול להיות בטוח יותר מאשר ועדה שתשב, תדון, תסיק מסקנות ברורות ותגיש את הנחיותיה?

"לא", טען אחד המשוחחים, "אני לא מאמין שהועדה תגיע לשום מסקנה יעילה".

"האומנם אתה כה פסימיסט?" שאל השני.

"לא", היתה התשובה. "אני אופטימיסט, אבל עם ניסיון".

מעבר להומור הדק שנכלל בדבריו, יש כאן בעצם סימן שאלה בוהק. מה שייך להיות אופטימיסט? כיצד יתכן מישהו פסימיסט? המציאות תהיה אשר תהיה, צריך לדון איתה באופן ריאלי, וזהו.

כמובן, אפשר תמיד להתווכח עם ההנחה של עצם השאלה. אפשר לטעון שיש אנשים שהם פסימיים בטבעם, אין מה לעשות, גם באמצע הצהריים הם רואים רק חושך. לעומתם יש אנשים שהם אופטימיים ללא תקנה, תמיד ממשיכים לזרוח גם כשנגמרו הבטריות.

אלה ואלה הם זן נדיר, והלוואי שנראה יותר מן האחרונים ופחות מן הראשונים.

אבל אני שואל על כאלה אנשים שהם מחוברים למציאות, מבדילים בין אור לחושך, כבר עברו קצת התנסויות בחיים בכל מיני כיוונים. אנשים שהם אמנם לא נביאים, אבל יודעים 'בגדול' מה יהיה ולְמה יש לצפות בהתבסס על ניסיון העבר. כאן חוזרת השאלה כפי שהיא נוסחה לעיל, ואני מצטט: "מה שייך להיות אופטימיסט? כיצד יתכן מישהו פסימיסט?"

אולי יצחיק אתכם לשמוע זאת, אבל שאלות כאלה מטרידות אותי. אני מתקשה להירדם, כל עוד לא זכיתי לעמוד על הגדרה הולמת לשאלה שהיא כה גדולה, חובקת-זרועות-עולם, קובעת-איכות-חיים.

האופטימיסט רואה את החיובי משום שהוא חי את הטוב והחיובי

מה זה אופטימיסט?

אכתוב את מה שהסקתי בינתיים, במצב של ערפול חושים מחמת עייפות בלתי נשלטת: האופטימיסט רואה את החיובי – לא מחמת שהוא מנתח את המצב בעולם הגדול ומסיק מסקנות מרוממות אבל בלתי מציאותיות, אלא משום שהוא חי את הטוב והחיובי.

בכל מצב יש חיובי ושלילי. תמיד יש על מה להתלונן, ציפיות שלא התממשו, פוטנציאל שלא נוצל. תמיד גם יש את מה להעריך, את ההצלחות החלקיות, את השמש הזורחת, את המאכל שניתן בכל אופן לאכול אע"פ שהוא קצת שרוף מלמטה ואיבד את טעמו החביב והפריך.

אדם הוא לא מחשב. הוא לא מנתח דברים באופן אובייקטיבי וערטילאי. לאדם יש לב יחד עם המוח, והוא לא רק חושב מחשבות – הוא מתחבר אליהן, חש אותן לעומקן, חי אותן.

איפה אתה חי? בטוב, או בהיפך מהטוב?

בדרך כלל אין מצב שהכל שחור או לבן, אבל זה גם לא נכון להגיד שזה אפור. כל מצב מורכב מאזורים שחורים ואזורים לבנים, ערבוביא של קטעים מזה ומזה, והלב יכול לקלוט את הצבע הזה או ההוא, לחוות אותו, לחיות אותו.

והכל מוחלט על ידי השאלה הגדולה: איפה הפוקוס, המיקוד?

הרשו נא לי לומר שוב את אותם הדברים, בנוסח חד יותר. האמרה הנפוצה אומרת שהאופטימיסט רואה חצי כוס מלאה, והפסימיסט – חצי כוס ריקה. ואני הרי טוען שצריך הסתכלות ריאלית, הכוס היא באמת חצי-חצי, אז שניהם צודקים, א"כ מה ההבדל?

התשובה היא, שנשנה את ההגדרה לגמרי:

האופטימיסט רואה כוס לגמרי מלאה, עוברת על גדותיה, והפסימיסט רואה כוס שהיא לגמרי ריקה, חסרת משקה וגובלת ביובש גמור. ועדיין באותה כוס מדובר!

ולמה?

הוא אשר אמרנו, האדם לא רק חושב, אלא גם חי את המחשבות שלו. המוח 'מייצר' תפיסת עולם מסוימת, והלב ממשיך וחי את אותה תפיסת עולם.

ככה זה.

מסקנת הדברים יכולה ללמד אותנו הרבה על גישה נכונה לחיים. להיות אופטימיסט זה לא אומר להיות תמים ולא לשים לב לשלילי. אבל זה אומר לבחור בטוב, לכוון את המחשבה – וממילא את הלב – לאפיק הרצוי. לחיות את השמחה והאור, המרומם והממריץ, הפן הטוב שנמצא בכל מצב נתון. שם להשקיע את חווית החיים.

זה מה שעושה את ההבדל ביניהם. זה באמת משמעותי, ונתון לבחירה של האדם.

אקווה שאוכל להירדם טוב הלילה.