מחנך אחד, דגול וידוע, הציג את המוטו החינוכי שמייצג את המוסד שבראשו הוא עומד:
"אצלנו, המינימום הנדרש הוא המקסימום האפשרי".
זה אכן נשמע ממריץ מאד. אנחנו לא מסתפקים בבינוניות; אצלנו פשרנות היא מחוץ לתחום. מי שרוצה להשקיע מאמצים בחצי לב בלבד – לא קיים בזה את ייעודו. המוסד מצהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שצריך לרתום את מלא הכוח, מלא המרץ ומלא המאמצים.
נראה שה'מוטו' מנתב להשקעת המקסימום - ולא טיפה פחות. נכון שנשמע ממריץ? אבל לא אותי. אני חושש שהתוצאה בשטח תהיה בדיוק ההיפך מהכוונה המקורית.
האם את/ה משקיע/ה את המקסימום? ללא היסוס תאמרו שלא. טוב, שאלה נוספת: אולי אתם מכירים מישהו שמשקיע כל כך הרבה, שאפשר ממש להגדיר זאת כמקסימום? – קשה להאמין.
המקסימום הוא מדרגה של מלאך, של מי שנותן ממש 100% תמיד ללא הרף. הכי-הכי הרבה, בכל דבר. ביחסים בין אדם לחברו, וביחסים בין אדם למקום. בשכבו ובקומו, בהנהגותיו ובהישגיו.
תמיד.
אבל זה לא אנושי!
הפוך על הפוך
ואם תאמרו, אז מה בכך?
נגיד שבאמת המקסימום המוחלט הוא קצת גוזמה, אבל מי שמנסה להשיג אותו - יקבל לפחות משהו, הישג חלקי, ואילו מי שלא ינסה להגיע למקסימום, בסופו של דבר יישאר עם כלום. כל המאמצים שלו יהיו רדודים ורופפים, הישגיו יהיו כושלים, והוא ידשדש כל חייו בבינוניות. ולכן, בשורה התחתונה צודק אותו מחנך ב'מוטו' שלו – זו הדרך להצלחה!
אני מ-פ-ח-ד. כי נראה לי שהקיצוניות כאן תשבור את האדם.
אז אגיד לכם את האמת, אני חושש. אני מ-פ-ח-ד. כי נראה לי שהקיצוניות כאן תשבור את האדם.
מי שלוקח ברצינות את הגישה ש"אצלנו, המינימום הנדרש הוא המקסימום האפשרי", חייב להסיק שבאופן אובייקטיבי – הוא לא השיג את המקסימום; וממילא, אפילו את המינימום הוא לא קיים! הוא פשוט כישלון מהלך. הוא שווה אפס גמור, כקליפת השום. ואז הוא אומר לעצמו, 'בשביל מה להתאמץ, הרי אין לי ממילא שום סיכוי להצליח'!
למה לנסות להיות טוב יותר, אם בסוף במילא זה לא ילך?
למה לנסות שוב להוריד כמה קילוגרם מיותרים, כשכל דיאטה שניסיתי לא החזיקה מעמד? למה לנסות להתפלל, אם אני אף פעם לא מכוון כהוגן מההתחלה ועד הסוף מעומק הלב? למה להתאמץ לכתוב ספר, כשידוע לי שבקושי מישהו יפתח אותו?
אני, הכותב – אינני מחנך דגול, ודאי לא בקנה מידה של מי שאמר את המשפט שבתחילת המאמר. ועם כל זה, הריני מציע 'מוטו' אחר.
לא סתם אחר, אלא הפוך. או כמו ששמעתי אומרים: "הפוך על הפוך":
"אצלנו, כל צעד שתעשה, הוא טוב.
אפילו מינימום של הצלחה, ובלבד שהוא בכיוון הנכון - הוא הישג לא מבוטל!
תמשיך בדרכך זו, ותוסיף עוד ועוד מאמצים להיות יותר ויותר טוב."
'מוטו' שכזה הוא מעודד. הוא נותן לכל אחד תחושה של הצלחה – כל זמן שאותו האדם משקיע מאמץ. וכשאדם מרגיש מוצלח, הוא לא נשבר. להיפך, הוא שבע-רצון מעצמו, מכך שהוא זוכה להיות מוצלח וחיובי.
'רגע', תאמרו, 'עשית רק חצי עבודה. לא התמודדת עם החיסרון הגדול שיש בגישה שלך!' מה עם הבינוניות? מה עם העובדה שזה ישתק את השאיפה לגדלות אמיתית? מה עם המסר המשתמע שאתה כמעט לא צריך לעשות כלום, כי גם ככה אתה בסדר? אז למה להתאמץ?
זו אכן שאלה.
ולבי אומר לי, שהתשובה היא – שגם כך ינסו הלאה. מי פתי שיישאר בחצי הדרך? מי לא ירצה להוסיף הצלחה נוספת על הצלחתו?
כל אחד רוצה להיות טוב יותר, בריא יותר, עשיר יותר, חכם יותר, בעל הישגים מוצלחים יותר! טבע האדם הוא לרצות להיות מקסימום בתחום שחשוב לו, וכבר לימדונו חכמינו ז"ל – וגם מציאות החיים – ש"מי שיש לו מנה (=מאה מטבעות כסף) רוצה מאתיים".
ואם כן, אדרבה. אני חושב שבשורה התחתונה, ה'מוטו' שאני מציע יניב פירות מרובים יותר וברוכים יותר מן ה'מוטו' ההפוך. אדם שהוא כה שמח בהצלחתו, ירצה ממילא להוסיף הלאה, ולכן באופן טבעי ימשיך להשקיע באותו הכיוון. הרבה יותר מאשר אם הוא חושב שבאמת הוא כשלון לעת עתה.
נשארת השאלה, מי צודק? איזו גישה נכונה יותר? אחרי כל התיאוריות, מה עובד יותר בפועל?
אשמח לשמוע תגובות מהקוראים היקרים, ומההתנסות 'בשטח' של החיים האמיתיים.
(14) תומר, 8/7/2016 08:36
לדעתי המוטו שלך פחות צודק
כאשר אנשי חינוך דורשים יותר מהחניכים ובד בבד כמובן עוזרים להם ומעודדים אותם, הסיכוי להתקדמות ולהצלחה גדול יותר. אני כאיש חינוך דורש בתקיפות את המקסימום מתלמידיי. אם תלמיד לא נותן את המקסימום שלו זה אמנם לא בסדר מבחינתי אך זה ממש לא כישלון!!! גישה חינוכית כזו נראית לי רופסת מדי ואני באופן אישי גם חושב שגישה מהסוג הזה מושפעת מאוד ממקורות חינוך זרים והיא זו שהביאה אותנו למציאות כזו שהנוער של היום נראה כפי שהוא נראה. אני חייב לציין שכל מה שאמרתי זה מאוד בכלליות וזה תלוי מאוד בסוג האוכלוסיה איתה אתה עובד וכמו שלימדונו רבותינו חנוך לנער עפ"י דרכו... צריך להתאים את הדרך המתאימה לכל אחד. אמנם איני מסכים איתך אבל אני רוצה בהחלט להחמיא לך על הכתיבה שעניינה אותי מאוד וכמו כן תודה רבה על הנושא שסוף סוף העלה גירוי בתאי מוחי... בהצלחה.
(13) , 2/6/2008 21:33
מינון מתאים של כל קצה
האימרה שלך מתאימה יותר לדור העייף שלנו שצריך ביטחון עצמי ואהבה בדליים. אבל אימרה כזו גורמת גם לאפתיות וחוסר רצון להתקדם ולהתאמץ. חשוב לשים דגש על המאמץ (לכל אחד ''מאמץ'' זו דרגת מעשים שונה) ועל התהליך של התקדמות. אבל גם צריך איזשהי מטרה נעלית אליה רוצים להגיע איזה מודל טוב לחיקוי הגבוה קצת מהיכולות הסטנדרטיות שלנו בבחינת "מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב".
מטבעינו אנחנו נושאי הפכים: גוף ונשמה (הסוטרים אחד את השני) ולכן גם בהתקדמות הרוחנית של כל אחד צריך שיהיה מקום לקוטביות בכדי להתייצב ולהגיע לאופטימליות.
(12) בת של המלך, 25/5/2008 02:54
בס"ד
בס"ד
כל מאמץ קטן אפילו צריך לשמוח עד לשמיים כי הבא ליטהר מסיעין בידו מן השמיים ועדיף לעלות מדרגה מדרגה לאט לאט מאשר לרוץ ועלולים ליפול ,במיוחד כשרוצים להיות בעליה עולים לאט ובסדר השם עוזר
המאמר ממש טוב ומעודד תודה רבה חזק ואמץ אשריהעם ש"ככה" לו.אשרי העם ש"השם אלוקיו".
(11) באטריס, 24/5/2008 06:24
למטבע שני צדדים
מאמר מצויין ובהחלט נוגע בנקודה חשובה ,לדרוש מאמץ גדול וידוע מראש ,או לעודד כל צעד קטן של התקדמות.
בתור אדם העובד עם ילדים קטנים אני רואה יומיום את ההבדל בין לדרוש מאמץ מראש או לעודד.
המסקנה שלי היא לעודד כל יום מאמץ קטן קדימה מדרבן להתקדמות ובעיקר לשיתוף פעולה.
(10) מתן, 22/5/2008 05:22
תודה,תודה,תודה
משמיים כתבת את המאמר הנפלא הזה,בדיוק ברגע שכמעט נשברתי ושאלות ורחמים התחילו לעלות.השם שלח אותי לראות את המאמר הזה.תודה לך
(9) דורון, 22/5/2008 03:34
מסכים עם כל מילה
(8) משה, 22/5/2008 00:46
צריך להגיע לפסגה
אבל חשוב לזכור שיש מדרגות בדרך לשם... בשיטת שני צעדים קדימה אחד אחורה... לפעמים צריך לדעת להאט ולפעמים אף לעצור לגמרי אבל תמיד לדעת מה המטרה ולהתקדם
(7) ענבל, 21/5/2008 18:49
מקסימום
המינימום הנדרש הוא המקסימום האפשרי... המקסימום האפשרי של כל אחד באופן אישי. אם תעשה את המקסימום לו אתה מסוגל אשריך, לא בהשוואה לאחר כי אם רק בהשוואה עם עצמך. אין סיבה לא לעשות את המקסימום האפשרי שלי ואם עשיתי את המקסימום האפשרי שלי פעמים רבות אגלה כי בלי שיפוט אישי ועם הבטחון שאני באמת עושה את המקסימום שלי.. אפשר להתחזק ולהגיע למקסימום גדול יותר ויותר.
(6) maya, 20/5/2008 12:48
תגובה למאמר
לדעתי זה כמו לנסוע ברכב
יש מאמץ בעליה ויש לשים ברקסים בירידה
אבל לפעמים יש מישור ואז זה תלוי בנו , כך זה בחיים אם אתה נכון במסלול אתה יכול להתקדם אבל אם זה לא היעוד שלך בחיים אז לא משנה כמה גז תתן אתה תיכשל צריך לדעת היכן לזרוע אחרת לא תיהיינה תוצאות ואז בגלל שהלכת לא נכון נכשלת אתה חושב שאתה כישלון.
ומעבר לזה לפעמים הציפיות מעצמך יותר מדי גדולות ואז אם אתה מצליח במקום שלדעתך נמוך מדי אתה חושב שאתה כישלון כי לא השגת מה שרצית ומבחינתך זה התפשרות אבל אני מאמינה שכל אחד נמצא היכן שהוא צריך להימצא כי אנחנו פה לא בשביל האגו אנחנו פה בשביל הנשמה ולפעמים האגו מפריע לנו לראות ואז להרגיש נכון אבל היכן שאדם נמצא שם הוא צריך להיות.
מיה
(5) אנונימי, 18/5/2008 16:01
אולי זה הכוונה
באופן אישי אני מסכים אם המוטו שלך, ואיך שאתה מציג את הדברים, אבל אני חושב שזאת הכוונה במקסימום הנדרש, כל אחד צריך להכיר את המקסימום שלו, למשל, היה תקופה שאני יכולתי ללמוד רק חמש דקות ביום, וידעתי שאני לא יכול יותר, אז זה המקסימום בשבילי, וגם מה שאתה כתבת אם זה המקסימום שלו, אז זה המינימום הנדרש, ולא שישב רגל על רגל ,
אני חושב שאתה לא הבנת את זה כמו שצריך
(4) אנונימי, 18/5/2008 15:17
בין הרצוי למצוי ...
מסכימה בהחלט.
השאיפה למעלה חיונית להשגיות אך צריכה להיות כזו שניתנת להשגה.
הקבלה לא צריכה להיות מותנית בהשגים
אבל בהחלט צריך לשים לתלמיד רף גבוה
ובמידה, על מנת שינצל את הפוטנציאל הגלום בו.
(3) רעות, 18/5/2008 13:19
אני מאוד מאמינה בגישה שלך
אני חונכתי בגישת המקסימום=מינימום ולמרות כל ההצלחות שקצרתי בחיי נפשי אינה יודעת מנוח ואינני יודעת שלווה מהי שכן מהו גבול המקסימום? והרי תמיד אפשר יותר...
(2) נתנאלה, 18/5/2008 12:49
שילוב בין השניים
השילוב בין שניהם הוא הנכון..
כדי שבאמת המוטו של-כל מאמץ קטן בלבד הוא טוב, לא ישאר רק בגדר הזה ויגרום לחוסר התקדמות.. לכן רצוי לשלב את המוטו השני-של להגיע למקסימום על מנת שיהיה תזכיר ותמריץ שיגרום לנו לשאוף לטוב ביותר ולהתקדם!
(1) דן בן יעקב, 18/5/2008 11:04
מינימום - מכסימום
מאתנו כבני אדם לא נדרש מכסימום, כי אנו לא מלאכים. ומינימום - הוא עצלנות וטפשות. מאתנו נדרש - אופטימום ! שבכל דבר שנעשה - נעשה את המיטב - לפי כוחנו. הבעיה כיום ,שענין המינימום גורם לעצלנות והדרישה למכסימום גורמת להשתמטות .