"מצוה גדולה להיות בשמחה". אך ביותר מודגשת היא שמחה זו בחגים ומועדים, כאמור "ושמחת בחגך".

כיצד מקיימים מצווה זו?

התשובה לכאורה אמורה הייתה להיות, שאת השמחה יש למצוא בפן הרוחני. הקרבה אל הבורא היא הכיוון דרכו משיגים את השמחה, כי הלא השמחה היא רגש רוחני ולא גשמי. אך הנה, גם בפן הגשמי יש קיום למצוות השמחה בימים טובים. לאכול מאכלים טובים, לשתות משקאות המביאים שמחה.

וכאן יש לשאול: מה העניין בזה? האמנם אפשר להגיע לשמחה אמיתית על ידי אכילה? הייתכן שהמצווה הנעלית של 'שמחת החג' תקוים בצורה כה גשמית, באכילה ושתייה? מה קורה כאן?

כדי להסביר את העניין, נפתח במשל, שנובע מדברי מייסד תנועת החסידות, הבעל-שם-טוב:

משל לבן המלך שיצא מארמון המלוכה, והוצרך לבלות כמה שנים בכפר נידח. געגועיו למלך גברו בלבו, ולא היתה לו דרך לרוות את צימאונו העז לקשר עם אביו.

עד שיום אחד הוא קיבל בדואר מכתב מאת אביו. מאורע זה ריגש אותו מאד. מלא היה לבו בשמחה, והוא השתוקק לחוות שמחה זו במלוא עוזה. אלא ש...

המעשה החיצוני נראה היה זהה, ורק המטרה שטמונה במעמקי הלב שונה היתה.

אלא שאי אפשר לשמוח כראוי לבד. כך זה אצלנו בני אדם, שבכדי לשמוח - צריך שאחרים גם כן ישתתפו בחוויה. הוא רצה לשתף את בני הכפר, שגם הם ישמחו, אך הוא לא ידע איך וכיצד לעשות זאת. איך אפשר להסביר לאנשים כפריים פשוטים מהי גדלותו של מלך, על כל המשתמע? מה הם מבינים בגודל המאורע של מכתב מהמלך? אם הם לא יודעים מהו 'מלך' - איך יוכלו להעריך את החשיבות של העניין?

וזו העצה שהגה בן המלך. הוא הזמין את כולם למסיבה גדולה, והשתייה 'כדת'... כמה שירצו, חינם לכל דורש. והכל - על חשבונו.

כטוב לבם של בני הכפר בשתייה, הם התחילו לרקוד, ואף הוא רוקד עימהם. המעשה החיצוני נראה היה זהה, ורק המטרה שטמונה במעמקי הלב שונה היתה. הם רוקדים בעקבות ה'משקה', הוא רוקד מחמת המכתב של אביו. אבל סוף סוף הוא הצליח להשיג את השמחה שלו, על ידי ובעקבות השמחה שלהם. והנמשל:

בן המלך – זו הנשמה, החלק הרוחני שלנו. המלך – הוא בורא עולם. הכפריים – אלו גופו ואבריו הגשמיים של האדם.

הנשמה רוצה להתעלות בקרבה המיוחדת של החג, אבל מה לעשות עם גוף שאינו מבין מושגים עדינים ורוחניים?

מאכילים ומשקים את הגוף, עד שהוא מתחיל לחוש שמחה והתעלות – ואז, אף הנשמה שמחה עמו, הגוף בשלו והנשמה בשלה. זהו הנמשל.

אם כן האכילה ביום טוב מקבלת אור חדש לגמרי. אין היא מטרה לכשעצמה, לא בגלל ההנאה שבאכילה סועדים אנו את מעדני החג. אלא, האכילה נועדה כדי לרומם את הרוח, שהשמחה הרוחנית תמצא שותפות ותמיכה מהגוף הגשמי שאף הוא יהא שרוי במצב של שמחה.

דוגמא לדבר נמצא בהנהגה של יצחק אבינו. כאשר הוא רוצה למסור את ברכותיו לעשיו, מבקש הוא קודם שיביא לו עשיו 'מטעמים'. מדוע? האם הברכות יהיו 'שכר' עבור האכילה שעשיו מספק?

 אלא, הברכות שניתנו שבמהותן הן רוחניות, צריכות להינתן על ידי אדם השרוי במצב הנפשי הראוי לחיבור לרוחניות. ומה מביא למצב זה? מצאנו בכתובים שהנביאים עשו פעולות מיוחדות כדי לעורר את המצב הנפשי של שמחה, כי רק בכך יתכן שתחול רוח הקודש על האדם.

בדיוק כך, רצה יצחק לעורר את נפשו לשמחה – על ידי האכילה.

וכך כותב הרמב"ן (בבראשית כה, לד) בהסבירו את רצונו של יצחק במטעמים: "שהיה יודע בנפשו כי אחר האכילה היתה מתענגת ושמחה ויחול עליה רוח הקודש, כעניין [שנאמר באלישע]: "ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' ".