הכל התחיל בשאלה סטנדרטית ששאל אותי חבר שלי, כפי שנשאלת שאלה שכזו תדיר בכל רחבי העולם. משהו בנוסח "מה נשמע?" או "מה שלומך?" או משהו כזה.

התשובה שלי היתה: "ברוך השם"; עדיין לא יוצא דופן מי-יודע-מה, אבל עכשיו יתחיל החלק היותר מעניין.

חזר ושאל החבר: הרי לא ענית על השאלה! ידוע לכולם דברי הגמרא, שעל האדם לברך את ה' על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. ואם כן, מי שעונה "ברוך השם" – עדיין לא ענה לשאלה, האם שלומו הוא כך או אחרת?...

הוא בטח חשב שהוא מתחכם יותר ממני, אותו חבר. אז הראיתי לו שאני עדיין צעד אחד קדימה:

ב"ברוך השם" מבטא האדם את מבטו על העולם דרך משקפי ה"גם זו לטובה"

למה באמת אדם מברך על הרעה? מה טמון בעומקה של הנהגה זו? העניין הוא, שאדם יודע שכל מה שעושה עמו ה' – הכל הוא לטובה. "גם זו לטובה". בין מה ש'טוב', ובין מה שנראה בעינינו (המוגבלות) כ'רע', הכל הוא מרצונו של ה' להיטיב עמנו. לכן מברכים את ה' על כל דבר.

השקפה זו, היא שעומדת ביסוד התשובה – "ברוך השם", בה מבטא האדם את מבטו על העולם דרך משקפי ה"גם זו לטובה". וממילא, זה המגדיר את שלומו ומצבו של האדם. כל המפנים מסר זה הכלול במילים "ברוך השם", הרי החיים נפלאים הם.

ואם כך, אכן התשובה ה'סתמית' הזו – "ברוך השם" – ענתה על השאלה!

הערכת החיים

מהי מטרת הסיפור הזה? אולי אתם חושבים, שזה סתם כדי להציג איזה קטע חריף של שיחת רעים מעניינת. אבל האמת היא, שהרבה יותר מזה יש כאן. מפני שלדעתי, ניתן ללמוד כאן דרך חשובה לשנות את כל יכולתו של האדם להעריך את טובות החיים.

קראתי פעם סיפור על אישה שהיתה עיוורת מלידה. עד גיל שלושים היא לא ראתה מאומה, ואז המציאו איזה ניתוח חדש בלייזר, ופתאום – היא זכתה במתנה הגדולה הזו, ביכולת לראות. שמחת החיים שלה הרקיעה שחקים! היא כה התענגה להתעורר, לראות צבעים יפים ואנשים יפים ועולם יפה.

החיים הפכו לתענוג מתמשך! בפרט, דיווחה האישה, שהיא מצאה עונג בשטיפת כלים, כאשר בועות של סבון התעופפו להן באוויר ושיקפו את כל הצבעים של הקשת. תענוג!

כאשר קראתי את זה, חשבתי מעט: מדוע היא כה מתענגת, ולא אנחנו? אנחנו רואים - ולא מתמוגגים משמחה, והיא כן? אנחנו לפעמים שוטפים כלים מתוך תסכול על 'עבודת-הפרך' הזו, והיא בעננים מכמה בועות סבון...

אנחנו לפעמים שוטפים כלים מתוך תסכול על 'עבודת-הפרך' הזו, והיא בעננים מכמה בועות סבון

כמובן, התשובה איננה משום שהיא רואה יותר טוב, הראיה שלה היתה פחותה משל אדם ממוצע. אבל מה – היא ידעה להעריך את זה שהיא רואה, זה לא היה אצלה דבר מובן מאליו.

אילו יכולנו אנו לחיות כך! אילו ידענו איך להתענג על הטובות הפשוטות של החיים, ולא להתרגל אליהן ולקחת אותן כמובנות מאליהן – גן עדן היה זה בשבילנו!

אז מה לעשות? איך מחדירים לחיים את ההערכה לדברים שבאמת נמצאים אצלנו תמיד? הסיפור המובא לעיל בתחילת המאמר – דומני שיוכל לסייע במטרה נעלית זו.

ב"ברוך השם" הזה, כשאומרים אותו בכוונה, מקופלת הערכה לחיים. תזכורת שלא לקחת את הטובות כמובנות מאליהן. מתנות הן מאת ה', ועל כך אנו מברכים אותו. האומר "ברוך השם" בכוונה אמיתית כששואלים אותו "מ'נשמע"... יראה שפתאום הכל נראה אחרת. פתאום יש הערכה אמיתית לטוב של החיים. פתאום המצב בו הברכות מובנות מאליהן – נהיה חגיגה של שמחה וטוב ועונג.

והנה אם כן הרעיון.

הרי בלאו הכי, יהודי בדרך כלל אומר "ברוך השם" במהלך היום כמה פעמים טובות. הבה נקפיד בכל פעם, לרכז את המחשבה על משמעות הדברים. יכול זה להיות בזמן האמירה, או גם להשתמש באמירה כתזכורת לחשוב על הדברים מיד אחר כך. אבל בכל אופן, לקחת את זה כאות וסימן למחשבה, להערכה, להתרכזות על הטוב של החיים.

אופני כושר הם כלי התעמלות נפלא. אבל זה עובד רק כשעושים בהם שימוש. אם היעילות שלהם מסתכמת בכך שנוצר מקום חדש לתלות עליו את המעיל (גם בבית שלכם זה ככה?), אז לא יוצא מזה כלום.

"ברוך השם" זאת 'מכונה' עם פוטנציאל אדיר, המסוגלת לשנות את המבט על הכל-הכל-הכל. ובתנאי שעושים בה את השימוש הנכון והראוי.

נסו נא ליישם את זה בחיים, ותראו שזה עובד.

ואזי, בלב שלם, תתבטאו בעתיד הוורוד ותגידו – "ברוך השם"... שבדיוק את המאמר הזה זכיתי לקרוא!