מגוון גדול של עצות והדרכות יש לאדם הרוצה להגיע לשמחה. במאמר זה ננסה ללבן את אחת ההנחיות החזקות והיעילות שבהן. משהו ששייך לכל אדם, באשר הוא.

בתלמוד במסכת תענית יש סיפור על אליהו הנביא שנגלה לרבי ברוקא בהיותו בשוק. שאלו רבי ברוקא, האם יש בין האנשים שבשוק מישהו שהוא בן העולם הבא? אליהו הנביא ענהו בשלילה. בהמשך, הגיעו לשוק שני אחים. אליהו הנביא הצביע עליהם ואמר – אכן, בין כל באי השוק אין אנשים שהם בני העולם הבא, אבל אלו השניים – כן!

להיות "בן עולם הבא" זו ודאי מדרגה מיוחדת, רץ רבי ברוקא אל אותם שני אחים ושאל אותם את השאלה המתבקשת: מה מעשיכם?

הם השיבו: "אנשים בדחנים אנחנו, המשמחים אנשים עצובים...". ודאי יפה והולם עבורם שכר גדול ונכבד על מעשים אלו.

והנה רש"י מפרש, מהם אנשים "בדחנים"? וכך הוא כותב: "שמחים ומשמחים בני אדם".

וכאן אנו מעיינים ומדקדקים. מילה אחת כאן נראית כמיותרת; כי לא צריך היה לומר אלא שהם "משמחים בני אדם", ודאי זה הוא עניינם של "בדחנים" ועבור זה מגיע להם שכרם, ולאיזה צורך הוסיף רש"י שהם "שמחים"?

ואולי יכול היה הקורא לטעון, שהכוונה היא שרק אנשים שהם כבר שמחים, יכולים לשמח אחרים. ואם כך היה, אזי כשננתב את הלקח מן סוגיית הגמרא אל העולם שלנו, הרי מי שמרגיש שאין הוא עדיין שלם במידת השמחה, מופקע מן היכולת להיות בכלל אלו ה"משמחים בני אדם".

סיפור אני רוצה לספר לכם, שישנה את התפיסה המוטעית הזו.

***

 

הסיפור הוא אודות אדם יקר שהתחתן, נקרא לו אורי, ולא זכה להקים משפחה. שנים רבות הוא חיכה לילדים משלו, אבל לא זכה לכך. דיכאון אפף את אורי, שמחת החיים שלו דעכה, כשהוא התחיל לראות את עצמו כעץ יבש שאינו זוכה להקים המשך של דורות הבאים.

דיכאון אפף את אורי בראותו את עצמו כעץ יבש שאינו זוכה להקים דור המשך

דיכאון זה לא דבר פשוט. אז איך יוצאים ממצב הביש?

חבר של אורי, שצרתו של אורי נגעה ללבו, התייגע והעמיק לחשוב: כיצד אפשר לעזור לו? איך מוציאים אדם יקר כמו אורי מהדיכאון בו הוא שרוי?

אותו חבר עוסק היה בהפצת יהדות, בעיקר בין עולים חדשים. הוא היה מציע בפניהם את יופיה של התורה ודרכיה, שר איתם שירים פשוטים ושמחים ("הבאנו ש---לום ---עליכם", זוכרים?), ובכלל נותן ומשפיע להם טובה ושמחה בכל דרך שיכול.

וכך עלה הרעיון בלבו של החבר, והוא הביא את אורי איתו לסייע בפעילות שלו.

לא נותרה לו לאורי ברירה. בהיותו במסגרת של נתינה, חייב הוא לשמח אחרים. הצלחה ללמד אחרים מחייבת להפיץ אווירה של שמחה, אחרת אין סיכוי להצלחה. באין ברירה אורי התחיל לשמח אחרים. לשיר, לומר דברים יפים ומרוממים, להצביע על הטוב והיפה שבעולם.

כדי שאורי יצליח לעשות זאת, הוא היה צריך לבנות תחילה בתוככי עצמו את התכונות הללו. כיצד ישפיע אדם על אחרים מהתכונות הללו אם אין הן מצויות בו עצמו מקודם? – וכך הלך ובנה אורי לעצמו גישה שמחה וחיובית, ועסק בנתינה והשפעה של גישה חיובית ושמחה הזו על כל סביבותיו.

את ההמשך ניחשתם. אורי עצמו נהיה אדם שמח. את הערפילים החשוכים ששררו בלבו גירש האור שהתחיל מעתה להאיר ולזרוח. עננת העצב והיגון הסתלקה, ותחתיה באה ושרתה השראה של הוד ושמחה.

 

***

 

מחשבתו של החבר היתה פשוטה אמנם, אין בה תחכום מיוחד. אבל מאידך, היתה זו עצה יעילה מאין כמוה, שאכן נתנה את פירותיה הברוכים.

מכאן נחזור לדבריו של רש"י.

האנשים הבדחנים היו "שמחים ומשמחים בני אדם".

שכרם המיוחד כבני עולם הבא הגיע ודאי מהיותם משמחים לאחרים. אך אי אפשר להיות מן ה"משמחים" אלא אם כן הם בנו בעצמם את היותם "שמחים", כדי שאת זה יוכלו להעניק הלאה. היותם "משמחים" גרם ממילא גם את היותם "שמחים".

ומכאן הלקח ששייך גם לנו. אם נרצה להיות שמחים, שישרה רגש זה בלב, העצה לזה פשוטה ויעילה – לחפש כיצד לשמח אחרים. לעשות מזה עיסוק אמיתי, מטרה ותכלית בפני עצמה, להביא ללבם של אחרים את המידה הנכספת הזו. ואזי, מתוקף התפקיד, גם בלב של המשפיע תגיע השמחה לשרות.

חפש תמיד כיצד לשמח אחרים (ולא חייבים להרחיק בחיפושים, גם האישה והילדים הם בגדר אחרים)!

האם קיימת בכלל הדרכה טובה יותר כיצד להגיע לחיים של שמחה?