בטור זה רוצה אני לגלות סוד אישי קטן. ה'סוד' הנאמר פה – יפה כוחו כהנחיה אם פעם תרצו לכתוב טור על נושא השמחה (לדוגמא), ויפה כוחו גם לכל מי שרוצה למסור דברי תורה ודברי חכמה לאחרים.

כוחה של בדיחה - הוא ביכולת שלה להפתיע. הסוף הכל-כך-לא-צפוי, משעשע וגורם צחוק. וכיון שכך הוא, כששומעים בדיחה בפעם השנייה – זה כבר לא מצחיק, כי כבר אין הפתעה. כמו כן סיפור מעניין, המשיכה שלו היא באי-הידיעה מה יהיה בשלב הבא. אחרי שקוראים אותו פעם ראשונה, נגמר הקסם שלו. גם החדשות בכותרת העיתון של אתמול – כבר איבדו את כל האפקט שהיה להם כשהופיעו לראשונה, אף שהיה זה רק לפני עשרים וארבע שעות.

כשכותבים טור על נושא מסוים, הרי שהכותב יודע את כל מה שברצונו לכתוב (אם כי יש כתבות מסוימות שגם בזה יש לפקפק, אבל זו כבר דרגה מיוחדת). סביר להניח שהנושא שעומד להיות מעניין עבור הקוראים שאינם מכירים אותו עדיין – יהיה פחות מעניין לכותב, שכבר התגלה העניין בלבו ובידיעתו.

אך דעו לכם, שבנקודה זו טמון בעצם המבחן של 'על מה כדאי לכתוב'.

כי כך טבעם של דברי תורה וחכמה, שאין הם מפיגים את טעמם אחרי הידיעה הראשונית. גם כשעוסקים בהם פעם שנייה ושלישית ויותר, עדיין נמשך הלב אחר הקסם שבהם, אחר החידוש הכלול בם.

גם כשעוסקים בהם פעם שנייה ושלישית ויותר, עדיין נמשך הלב אחר הקסם שבהם

זו סגולה מיוחדת של דברי תורה שהם מכוונים ללב. ראה כיצד כל שדרות העם עוסקים באותם דברים. אותו פסוק שנלמד על ידי ילד בצעדיו הראשונים ממש, נלמד הוא בשקידה ושקיקה, בעיון והעמקה, גם בפי זקני הדור. אותו 'שמע ישראל' שמלמדים תינוק בתחילת דיבורו, הוא גם משפט ההכרזה של השוכב על מיתת חוליו והמילים האחרונות היוצאות מפיו; והוא הוא המשפט שאמר אותו אדם במשך כל שנות חייו, פעמיים בכל יום!

אני נפעם כל פעם מחדש מסיפור מאלף שנמסר מהרבי מגור, בעל ה"שפת אמת" זי"ע.

היה זה כשאחד החסידים בא לרבי, וביקש לשמוע ממנו דברי עידוד וחיזוק. אמר לו הרבי רעיון נפלא בענייני תורה וחיזוק הנפש. לאחר זמן שוב בא החסיד וביקש מהרבי עוד חיזוק. אמר לו הרבי: אותו חידוש שאמרתי לך בפעם שעברה, חזור והפוך בו, כי ממנו תוכל לקבל חיות ולהתחזק כל חייך מהתבוננות רק בו בלבד!

הנה כי כן, זהו המבחן, זהו הסוד.

האם גם אחרי שנודע לי התוכן, האם גם אחרי שיהיה מאמר כתוב על הנושא – האם עדיין יוכל הלב להתפעל מן הדברים?

אם לא – אין זה ראוי להיכתב!

ועכשיו לכותרת המאמר: הנפלאות שהבטיח לנו בורא עולם בגאולה העתידה – מדהימות הן. כה חורגות הן מסדר העולם הרגיל, עד כי הוא הכריז עליהן בנוסח זה:

"כה אמר ה', כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם - גם בעיני יפלא" (ספר זכריה פרק ח).

 

זו אולי ההגדרה ההולמת לקריטריון המוצע כאן.

הדבר נכון גם כאשר אדם מלמד דברי תורה לאחרים. צריך שתמיד יהיה זה לו כמו הפעם הראשונה, כ"דיוטגמא חדשה" (לשונם של חכמינו ז"ל). שיהיה מלא חיות כאילו לא שמע דבר שכזה מימיו. רק כך יימסר הדבר בצורתו הנכונה. ללא זה – העניין חסר טעם. איפה ה"כי הם חיינו"?

שתמיד תמיד תישאר ההשתאות מן הנושא הנידון.

"גם בעיני ייפלא"!