כל עם ישראל מדליק נרות בחג חנוכה, כך היא המצווה. ההדלקה נעשית באמונה פשוטה, שכיון שזו מצווה – עלינו לקיימה כפי שאנו מצווים. ועם כל זה, יודעים אנחנו שיש סודות עמוקים בכל מעשה מצווה, וכאשר זוכים לגלות אפילו מעט מן העומק הטמון ברזי המצווה – גילוי רז זה שופך אור חדש על פנימיותו של המעשה, והדבר מועיל לחזק את הקשר בין לבבנו לבין קיום המצווה, ומביא שמחה מיוחדת של הערכה פנימית. כך בכל מצווה – קל וחומר בהדלקת הנר באש, שכל מהותה היא מין סוד כמוס שנעלה מבינת אנוש רגילה.

הבה נגלה מעט מאשר למדונו רבותינו במצווה נעלית זו של הדלקת נר חנוכה.

הכל מתחיל כבר במעשה בראשית, עוד לפני שנברא האדם הראשון. ביום הראשון ברא ה' את האור, באומרו את המילים "יהי אור". וכאן עומדים אנו על דקדוק בלשונו של הפסוק: כל מעשה בראשית כולו בדבר ה' נהיה, על ידי אמירת: "יהי" כך וכך. ובכל אחת מהפעמים הללו נאמר מיד שאכן המאמר נתקיים; "ויהי כן".

יוצאת מן הכלל היא בריאת האור, שכך נאמר בפסוק: "ויאמר אלוקים יהי אור, ויהי אור" ולא נאמר "ויהי כן" אלא "ויהי אור". מהו הסבר שינוי לשון זה? מדוע לא נאמר גם כאן "ויהי כן"?

האור המקורי היה אור מיוחד בטיבו; עד כדי כך, שה' החליט שאין העולם שלנו כדאי להשתמש בו.

למדונו חז"ל, ששני סוגי אור נבראו. האור המקורי היה אור מיוחד בטיבו; עד כדי כך, שה' החליט שאין העולם שלנו כדאי להשתמש בו. אור זה נגנז מאתנו, והוא גנוז באופן שיתגלה רק לעתיד לבא. האור שלנו, שנמצא בעולם בו אנו חיים, הוא אור אחר. נקרא לזה, אולי: אור סוג ב'.

למעשה, האור המקורי כן שימש בעולם, עוד קודם בריאת האדם, בשלשת הימים הראשונים של הבריאה. כזכור, השמש ושאר המאורות נבראו ביום הרביעי של הבריאה. ולכן, במשך שלושת הימים הראשונים היה רק האור המיוחד, זה שלא זכינו לראות אותו בהמשך. שלשה ימים שימש האור המיוחד, ובכל אחד מהם שימש 12 שעות. אך מאז שנבראו המאורות, הרי שאותו אור מיוחד נגנז; אין לנו עכשיו אלא את אור השמש בלבד, אור סוג ב'.

וכאן בא החידוש.

בחנוכה מדליקים בסך הכל 36 נרות. נר אחד ועוד שניים ועוד שלושה... עד שמונה. או, למי שרוצה את החשבון בצורה יותר ישירה (ומסובכת): בחבילת הנרות במכולת יש 44 נרות. שמונה מהם מיועדים להיות שָמָש (לשמונת ימי החג), והשאר – שלושים וששה במספר – הם הנרות השייכים למצות הדלקת נרות עצמה.

36 נרות – מקבילים הם בדיוק למספר השעות ששימש האור המקורי, בימים שעד בריאת המאורות! ולא מקרה הוא זה; למעשה – כך למדונו חכמי הסוד – אורם של ימי בראשית, זורח (בבחינת מה) באור שאנו מדליקים בנרות חנוכה!

זהו קצה הקרחון. בהרחבה נוספת יצוין, שאור שְמימי זה היה האור שזרח במנורה שבבית המקדש, שמחמתה ולזכרה מדליקים אנו את נרות החנוכה. האור המיוחד של המקדש – ממשיך הוא לדורות באש הנדלקת בנרות חנוכה.

כולם יודעים ש"אין לנו רשות להשתמש בהם [בנרות החנוכה], אלא לראותם בלבד". בעומקה של הנחייה זו מצוי הרעיון, שהאור של תחילת בריאת העולם אינו ראוי לשימוש שלנו. לכן, גם בהדלקת נרות חנוכה, צריך לשמר את האור באיסור שימוש, מחמת מעלתו המיוחדת.

כל הדברים האמורים הם מעט מן המעט, ממש 'על קצה הגפרור'. ועם כל זה, דיים לתת טעם של ערגה בזמן הדלקת הנרות (הרוצה לראות את הדברים בהרחבה ובהבאת המקורות, יעיין נא בספר "ימי חנוכה" מאמר י'.)

חידוש נאה נכלל בדברים דלעיל; המאפשר לנו ממש 'לנגוע', ולו במקצת, בטהרה בשלמותה, שלא קלטה מכל טומאת העולם הזה מאומה. ההדלקה שלנו מורידה לעולם בחינה מסוימת מן האור כפי שהיה בשלשת ימיו הראשונים של העולם.

אכן, מעתה ימי חנוכה 'מאירים' (תרתי משמע) באור אחר לגמרי!