אני מלא ציפייה לקראת כל הזדמנות להגיע לכותל המערבי, אפילו רק "לקפוץ לביקור".

יש איזה רוגע מיוחד שחודר לפנימיות הלב, כשמילות התפילה נאמרות שם. נכון, שהמילים הן אותן מילים ממש כפי שאפשר לומר בכל מקום אחר. ונכון גם, שאפשר לומר אותן לאט לאט, ובהטעמה, ובהשתפכות הרגש, בכל זמן שיעלה על הלב, בדיוק כפי שאפשר בכותל.

ואף-על-פי-כן, האבנים הללו משדרות איזו הרגשה עילאית המרוממת ומעלה את הנשמה לפסגות אליהן אין היא מגיעה בשאר המקומות. אין לי הסבר הגיוני לזה, אבל ככה אני חש; ככה גם חשים עוד רבים וטובים, שמעידים שנוכח אותן אבנים – נמס לב האבן אשר בקרבם.

אבל יש גם זמן מיוחד בכותל עצמו (מומלץ לכל מי שיכול), ומי שהתנסה בזה, לא יהיה לו שום ספק לאיזה זמן אני מתכוון – ערב ליל שבת, זמן תפילת קבלת שבת.

יש כיפות שחורות וכיפות סרוגות, כובעים, שטריימלים, וכיפות נייר.

ליל שבת בכותל הוא זמן של שירה ושמחה לקראת כניסתה של שבת המלכה. מנינים, מנינים יש שם. אלה שרים ניגון ירושלמי עתיק שובה-לב, ואלה שרים ניגונים של הרב קרליבך בהתלהבות סוחפת. יש כיפות שחורות וכיפות סרוגות, כובעים, שטריימלים וכיפות נייר. יש מנינים של ריקודים סוערים, ויש של נענוע הגוף בצורה איטית אפופת רזין. יש מקדימים ויש מאחרים, אלה מסיימים ערבית בעוד שאחרים – זה עתה מתחילים מנחה. הצד השוה שבכולם הוא, שכולם – כ-ו-ו-ו-ו-ל-ם – באו כדי להתרומם מספר טפחים מעל עולם החול והחולין, לקבל את פני שבת המלכה בשמחה.

שום בלבול אינו נוצר בעקבות שינוי הנוסחאות, המנגינות והכיפות.

להיפך.

מחשבה אחת אני רוצה להוסיף לסיום: אולי יש בליל שבת איזה הד קלוש לשמחה שהיתה מפעמת במקום זה בזמן שהיו נאספים כל ישראל כאשר שמחת עולם על ראשם, בזמן שבית המקדש היה קיים...?