אחת התכונות היקרות ביותר בחיים, והנצרכת ביותר עבור רכישת מידת השמחה, היא יכולת ההתמודדות עם כשלונות. מי מאתנו לא היה רוצה ומייחל שנזכה רק להצלחות, לחיים של עונג המתנהלים על מי מנוחות, ולפתיחת המעיינות ברוממות הנפש בכל עת שנחפוץ בכך?

ומה עם הצרות והקשיים? הם באמת מיותרים, ודומני שעם קצת מאמץ - היינו בעצם יכולים איכשהו להסתדר בלעדיהם...

אך למרות כל זאת – המציאות היא לפעמים אכזרית, ומלבישה צבעים אחרים על גבי החלומות הוורודים שלנו. לפעמים אפור ולפעמים אפילו שחור. יש קשיים בחיים, מכשלות, נפילות, ואף נסיגות לאחור. אז איך מתמודדים?

והנה תארו לכם אדם שמעד ונכשל – והכל היה דמיון. כלומר, הוא באמת הצליח, אבל דימה בדעתו שהוא נכשל. הוא פשוט טעה בהבנת המציאות, היתה לו פרספקטיבה לא נכונה על מה שקרה. כמה חבל שאדם כזה יהיה במצב רוח ירוד מחמת כשלונו, כאשר באמת לא היה כאן שום כישלון כלל!

האם הכל בראש שלנו?

לדוגמא, תארו לכם תלמיד שקיבל שמונים במבחן, וברור לו שציון זה גרוע הוא. ורק אחר כך נודע לו שכל שאר הנבחנים קיבלו הרבה פחות, והוא קיבל דוקא את הציון הגבוה ביותר... כה חבל על מחשבת הכישלון, בשעה שהיא לא היתה קיימת כלל!

צריך להגדיר מחדש את המושג 'הצלחה' ואת היפוכו, ה'כישלון'.

כותב רבי יצחק הוטנר זצ''ל באחד הכתבים המפורסמים ביותר שלו (אגרות ה"פחד יצחק" קכח) :

 

"החכם מכל אדם [שלמה המלך] אמר 'שבע יפול צדיק וקם'. והטפשים חושבים כי כונתו בדרך רבותא, אע"פ ששבע יפול צדיק מכל מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה'שבע נפילות' שלו."

 

הבה ונסביר את הדברים.

אין שום הצלחה בלי כישלון שמקדים אותו ובא לפניו. שום דבר לא בא בקלות.

אין שום הצלחה בלי כישלון שמקדים אותו ובא לפניו. כך טבעו של עולם, כך עשה א-לוהים  את עולמו, כך היא הדרך מששת ימי בראשית. שום דבר לא בא בקלות.

כך רצה א-לוהים, שדברים יבואו בקושי ועמל, כי רק כך יש להם ערך אמיתי. לכישלון יש מטרה, אין זה ב'מקרה' שיש כאן קושי. המצב נועד ליצור קושי. 

וממילא, הגדרנו את ה'כישלון' בהגדרה חדשה. אין הוא כישלון בלתי נצרך שחבל שהיה. אלא, זהו חלק אינטגרלי מהתהליך הטבעי של צמיחה והתקדמות, חלק שאי אפשר בלעדיו. "מהות הקימה של הצדיק היא דרך השבע נפילות שלו".

וממילא, ה'נפילה' כבר אינה נפילה; היא פשוט חלק מההתקדמות. הגדרה חדשה יש כאן לקשיי החיים!

מה שראינו עד עתה כנפילה, מעידה, כישלון, ונסיגה לאחור... פתאום אותו המעשה נראה באור אחר, כי הוא מוגדר מעכשיו כחוליה בתהליך של גדילה והצלחה, חוליה שאי אפשר בלעדיה.

והעיקר העולה מדברים אלו הוא, שאסור להתייאש. כי אין הייאוש בא אלא מפני ריבוי הכשלונות, והרי כל כולם לא נועדו אלא כדי שיתגבר כמיטב כוחו, ואז זו הצלחה שאין למעלה הימנה!

המשך לשונו של הרב הוטנר במכתב הנזכר:

"בודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל ובכמה מערכות תפול שדוד. אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הנצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך."

 

וזהו המהפך המחשבתי שמובא כאן. אילו היה 'שבע יפול צדיק' מתאר מקרה בלבד שקורה מדי פעם, קשה היה להתמודד עם הכישלון הטמון בכל נפילה, כי אכן כישלון הוא. ואילו אם כך היא דרך הצמיחה והשגת המטרה, הרי נשתנה במאה-ושמונים מעלות המבט וההגדרה מה קרוי כישלון ומה קרוי הצלחה!

 

***

מאמר בנושא קרוב:
 

מכונת הזמן
האם היכולת להחזיר את הגלגל אחורנית כדי לתקן את הטעויות שלנו היתה פותרת לנו את כל הבעיות בחיים?