הכותרות בעיתונות אינן מוסיפות לרגישות שלנו.

כאשר יש אסון כלשהו (ובשעת כתיבת שורות אלו, מתנהלת מלחמה בצפון הארץ...), מוגדר האירוע בסיכום סופי במונחים סטטיסטיים: כך וכך הרוגים, כך וכך פצועים. מבין הפצועים, אחוז מסוים פצועים קשה, אחוז מסוים בינוני, והשאר פצועים קל.

המוח מעכל בכמה שניות את האינפורמציה, מגדיר אותו ביחס לאסונות אחרים שאירעו במשך השנים, ומכניס אותו לתיקייה ההולמת ב'הארד דיסק' של הזיכרון: ישנם אסונות כאלה ('קטנים' יחסית) שגבו (רק...) איזה הרוג או שניים. יש שהמספר הוא למעלה מעשרה. לפעמים יש אירוע חמור (חס ושלום!) ובו מספר ההרוגים הוא עשרים וחמישה או עשרים וששה או משהו כזה. ההבדל בין עשרים וחמישה לעשרים וששה הוא בסך הכל אחד, אז אין כל כך הבדל ביניהם לענייננו.

אוי ואבוי!

כשההבדל בין מספר אחד לשני הוא 'סך הכל' אחד, זה לא 'סך הכל אחד' – כי כל מספר 'קטן' הוא עולם שלם בפני עצמו!

כולם זוכרים את מלחמת המפרץ, את טילי הסקאד – שלושים ותשעה במספר – שנחתו עלינו. טילים כאלו יכולים חלילה לגרום להרס עצום, ואכן הם גרמו הרס עצום. אך בניסי ניסים לא היו כמעט אבידות בנפש, ובכל המתקפה המרובה הזו לא נהרג אלא אדם אחד בלבד.

רק אחד!

"רק"?

קרוב משפחה של אותו הרוג ציין את תחושתו בכל פעם שהוא שמע את המשפט (שחזר על עצמו הרבה באותה תקופה), ש"נהרג רק אדם אחד". הוא אמר, שבודאי שהוא שמח שלא היו יותר הרוגים, אבל בכל אופן זה צרם לו לשמוע את ה"רק" הזה. סוף סוף אדם אחד נהרג, והוא היה עולם מלא, והעובדה שאחרים לא נהרגו אינה משנה כלפי הרוג זה ומשפחתו מאומה. אם נפגעו אנשים רבים או איש אחד, משפחות רבות או משפחה אחת, הרי לגבי אותו נפגע ולאותה משפחה – האסון הוא אסון גדול, בממדים שאף אחד מבחוץ אינו יכול לתאר.

אחד ועוד אחד זה לא שניים. זה אחד ועוד אחד.

רעיון זה נלמד ממעמד הר סיני. כאשר משה רבנו עלה אל הר סיני, הוא הזהיר את עם ישראל שלא יעלו אל ההר: "פן יהרסו אל השם לראות, ונפל ממנו רב". מה פירוש ונפל ממנו "רב" (מלשון 'ריבוי')? כמה צריכים ליפול כדי שזה ייחשב 'רב'? אומר רש"י במקום: "כל מה שייפול מהם, ואפילו הוא יחידי - חשוב לפני רב". אחד זה הרבה; כל יחיד בפני עצמו הוא עולם ומלואו!

רגישות זו, היא הנפגמת בכותרות של הסטטיסטיקה, היא הנעלמת בנבכי המִספרים המסכמים של האירוע. אחד ועוד אחד זה לא שניים. זה אחד ועוד אחד, בלי סיכומים סופיים.

וזה עוד בלי לדבר על פצועים.

פצוע 'קל' נשמע כמו טִרדה מעצבנת כזו, כשהתכניות לא הסתדרו. משהו בסדר גודל של פיקניק שהתבטל בגלל הגשם. פצוע 'בינוני' זה כבר עם סבר חמור יותר, אבל הואיל וזה סך הכל "רק" 'בינוני' – אז נוכל להתנחם ש"ישנן צרות גדולות יותר".

המילים מטעות.

אישה שנפגעה בפיגוע ירי, ובעקבות זאת היא משותקת לכל החיים מן המותניים ומטה (במקרה - אחת שאני מכיר) – נקראת פצועה 'בינונית'. אם רק נקטעה אצבע (או משהו שולי כזה) – זהו פצוע 'קל'. אבל תאמינו לי, זה באמת לא פיקניק.

היה כבר מי שציין שכאב השניים שלי מטריד אותי יותר מאשר מאות אנשים אי שם בעולם הגוועים ברעב. זו אכן מציאות אנושית. אבל לא זו דרך התורה ודרך היהדות.

הבה נשמור על הרגישות לזולת, ונדע שכל מספר הוא לא 'מספר' – הוא אחד ועוד אחד, ועוד אחד...