רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

מחשבות בעת מלחמה

כ״ז בתמוז ה׳תשס״ו כ״ז בתמוז ה׳תשס״ו 23/07/2006 | מאת הרב הדר מרגולין

מורה התלונן בפני, שלבו לב בשר, והוא מרגיש כל-כך עצוב ומדוכא מהמצב, עד שאינו מסוגל לתפקד וללמד את תלמידיו – מה לעשות?

מחשבות בעת מלחמה

קל יותר לכתוב על נושא השמחה בעת שלום, כאשר הכל מתנהל כמו שצריך ויושבים איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו על המרפסת וסופרים ציפורים נודדות.

אבל בעת מלחמה... כשמביטים כלפי מעלה ובמקום לספור ציפורים נאלצים לספור קטיושות (נודדות?)... כשתושבי ערים גולים מבתיהם למקלטים ולקרובים הגרים באזורים אחרים, ואינם נהנים מהגפן והתאנה שנמצאים בבית השקט והשלו (לשעבר)... אז, הרבה יותר קשה לכתוב.

אבל טור הוא טור, ו"הדרך אל השמחה" יוצא לדרכו גם בעת מלחמה – באופן המתאים לתקופה.

מה נוכל לומר למי שגר באזור שנמצא מחוץ לתחום הירי, והמלחמה אינה נשמעת ברקע ביתו? -אנא, אל תשכח את אחיך! תהיה אדם ש"נושא בעול עם חברו". דומני שהרגישות מחייבת להימנע משמחה יתירה, מבילוי ונופש - לא חוגגים כמו תמיד. כשיש כאלה צרות בעולם, הלב היהודי מרגיש שזה נוגע לכל אחד ולכל אחת, גם מי שמחוץ לתחום הירי של הטרור.

בימים כאלה הדבר היפה הוא לחזק את הדברים הטובים שאנו עושים: תפילה/ תהילים  מעומק הלב, עבור אלה השרויים בסכנה, עשיית מעשים טובים באינטנסיביות מיוחדת ולימוד תורה. מה נאה הוא שכל אחד יתרום מעצמו להיות חלק בעמידה במלחמה זו!

ועכשיו לצד השני, להתמודדות עם דיכאון וכאב לב מהצרות והקשיים (ובתקווה שלא יהיו אירועים שיצריכו את זה כלל).

היה זה בתקופה שלפני כמה שנים, כאשר היו פיגועים (באוטובוסים, בין היתר) כל כמה ימים. אני עוד זוכר איך חששנו מפני החדשות, מי יודע מה ילד יום, על איזו צרה נוספת נשמע בעל-כורחנו. צלצל אלי יהודי אחד, אנונימי, ושאלה בפיו. הוא מורה במקצועו, מלמד ילדים קטנים ותמימים. אך מה לעשות, ולבו לב בשר, והוא מרגיש כל כך מדוכא מכל פיגוע, עד שאינו מסוגל לתפקד וללמד את תלמידיו, מה יעשה?

לא קל היה לענות, כי השאלה הזו – היא שאלה אמיתית , וכך הרגישו רבים וטובים. אך בכל אופן הרגשתי אחריות לענות כמיטב יכולתי, וכך אמרתי לו:

יהודי יודע שהרגשות שלו אינם שולטים בו, הוא שולט בהם. במקום שהם אינם ראויים – הוא יודע שמוטלת עליו האחריות להתעלם מהם.

מדוע אתה מרגיש כה רע, כה מדוכא? הרגשה זו ודאי נכונה, אך בא ננסה לנתח אותה ואת מקורה ומהותה. מאין היא מגיעה?

היא מגיעה מהרגישות, מהנשמה. היא מגיעה מפני שיש לך תחושה של אחריות לכל עם ישראל, אינך חי רק בפינה הפרטית שלך, אתה אחד מהעם, וממילא שותף לצרכיו וצרותיו. זהו אכן רגש חיובי.

אך אותה אחריות עצמה גם כוללת פן אחר. וזהו, האחריות לילדים שאתה מלמד, שיהיה להם מורה שמלמד בצורה טובה, שהם לא יסבלו סבל שאינו מגיע להם. מאותה הסיבה שאתה מרגיש בצורה כל כך חדה את הצרה – מאותה הסיבה בדיוק אתה צריך להסיט אותה מדעתך, עד כמה שזה נוגע ליכולת שלך ללמד את תלמידך בצורה מוצלחת.

ובכלל, היהדות מלמדת שהרגשות של האדם אינם שולטים בו, אלא הוא שולט עליהם. במקום ובזמן שהם אינם ראויים – הוא יודע שמוטלת עליו האחריות (וממילא גם את היכולת) להתעלם מהם, כי זו האחריות האמיתית שיש לו כלפי כל העם.

כל פיגוע (לא עלינו) צריך מאוד להפריע בלב – אבל אסור שזה יפגע באחריות שלך לילדים, זו כבר תחושה שלא במקומה, שאינה הולמת את המעמד. ואנחנו משתדלים שהלב יהיה מלא רק בתחושות שהן גם נכונות – וגם הולמות!!

אני מקווה שהמסר שלי עזר לאותו אדם שהפנה אליי את השאלה. ואני גם מקווה שנוכל ליישם את זה בחיים. ועל כולם אני מקווה שיגיעו ימי שלום, ונוכל לכתוב טור העוסק אך ורק בתענוגות המגיעים מספירת ציפורים נודדות.

חדש ימינו כקדם!

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן