מסופר על יהודי אחד, שניגש להתייעצות עם תלמיד-חכם ידוע, שהוא גם גדול בתורה וגם נוטל עליו את עול הציבור ומסייע לכל אשר יכול לסייע בידו.

השואל האריך בתיאור הקשיים שהם מנת חלקו בחינוך ילדיו וגידולם. הוא משקיע כך וכך שעות בעיסוקו עם מוסדות החינוך של כל אחד מהם, ומשתדל גם לדאוג לניצול הולם של שעות הפנאי שלהם, וכן משקיע זמן להשגיח שהחברים של ילדיו יהיו כאלו שהוא מעוניין בהם. כמובן – ישנן עלויות מרובות על כל צעד ושעל, כי כל צרכיו של ילד הגדל והולך אינם מתמלאים בחינם. עוד ועוד השקעות של זמן וכח נערמו להן על משקל השאלה הנשאלת לפני התלמיד חכם. מדוע כה גדול הוא צער גידול בנים?

הגיב התלמיד-חכם הנשאל ואמר - אספר לך סיפור:

מספרים על יהודי מדורות קודמים, שמתמיד גדול היה בלימודו. הוא התנה עם אשתו כבר בזמן חתונתם שהיא תדאג לטפל בכל דבר, כדי שיתאפשר לו ללמוד בשלוה ובנחת, וכך אכן היא עשתה. היא טיפלה בצורכי הבית השוטפים, במימון, בילדים, בהכל הכל. כדי שלא יצטרך בעלה הדגול לבטל מזמנו.

כשהגיע הזמן שהבן שלו התארס למזל טוב, והגיע כבר זמן החתונה, באה האישה לבית המדרש ואמרה לבעלה: 'בעוד חמש דקות מתחילה החופה של בנך, הבה נצא לדרך!'. בשלב זה הוא אכן פסק מלימודו, הרים את מעילו ולבש אותו כדי להשתתף בחתונה. ובעודו מכניס את ידו לשרוול המעיל נתקעה היד שלו בשרוול, כך שאי אפשר היה להכניס את היד עד הסוף מבלי ליישר את השרוול האמור. נאנח אותו יהודי על ידו התקועה ועל הצורך ליישר את השרוול וקונן "אוי... צער גידול בנים..."

וכי זהו "צער גידול בנים"? זהו רק "גידול בנים".

וכך השיב התלמיד-חכם ואמר: וכי זה שאתה מתעסק בכל העיסוקים הללו עם ילדיך, קרוי "צער גידול בנים"? זהו רק "גידול בנים", זהו התהליך, כך הדרך הכבושה והסלולה. זה לא קרוי צער! אם תשב עמי במחיצתי זמן מועט, ותשמע באילו בעיות אנשים מתמודדים, אזי תדע מהו "צער" גידול בנים. לך בשלום לדרכך, ושמח על כך שהכל הולך – ברוך השם – כשורה, ואלה הדברים בהם אתה משקיע!

סיפור זה, אולי היה ואולי לא. מי יודע?

אך את הלקח שלו אכן ראוי להפנים.

כאשר נערמים קשיים על דרכו של אדם, והוא מתחיל לחשוב לעצמו: למה כל כך קשה לי? למה יש כל כך הרבה התמודדויות? למה לא יכול להיות שהכל יזרום בצורה חלקה בדיוק כפי שאני כה מייחל ורוצה? למה, למה, למה?

שאלה שכזו אולי היא נכונה לכשעצמה. ואולי לא. כי אולי כך הם החיים, וכך בדיוק ראוי שיהיה כל דבר?

זה לא "צער" החיים, זה ה"חיים" ממש, וכך בדיוק מתנהל הכל – ואולי בדיוק כך אמור הכל להיות?

נקודה למחשבה!