סיפור מגיש אני בפניכם. מעשה שהיה – בדיוק כמה ימים לפני כתיבת טור זה – כך היה.

השכנה שלי הופיעה בפתח ביתי, ושאלה אם אפשר יהיה לעזור לה. היא ביקשה שכאשר אני לוקח את הילדים שלי למקום לימודם, אקח גם את הילדים שלה הלומדים במקום סמוך.

– "בסדר גמור, אין שום בעיה. קרה משהו?" התעניינתי.

היא הסבירה שאמנם בכל יום היא מסיעה את הילדים בעצמה ברכב שלה, אבל היום, כשנכנסה לרכב וסובבה את המפתח כדי להתניע את המנוע – המפתח נשבר. חציו נשאר בידה, וחציו השני בתוך החור המיועד למפתח. ולא רק זה, היא הוסיפה, אלא שזה המפתח היחיד שיש לה למכונית...

טוב, עם הילדים הסתדרנו, אבל מה עם המכונית, מה יהיה?

"יהיה בסדר, בסוף העניינים יסתדרו" – היא היתה נטולת דאגה לחלוטין.

ועל כך התפעלתי. האומנם אפשר להתייחס בכזה שוויון נפש למאורע שהוא די מרגיז? אמנם לא טרגדיה, "ישנן צרות גדולות יותר", אבל בכל אופן, מי שנשבר לו המפתח האחרון לרכב בדרך כלל מאבד משלוות נפשו?

וכאן אני מצטט את אשר היא אמרה לי: "תמיד אני מתפללת אל ה', שאם אמורה להיות לי תאונה חס ושלום בנהיגה – אז שבאותו יום אני לא אצליח להניע את האוטו. אז ה' ענה לתפילה שלי, מה רע?".

איזה יופי של גישה לחיים, לצרות הקטנוניות שגורמות לפעמים לאבד את שלוות הנפש. אכן "ישנן צרות גדולות יותר". אכן, מי יודע מאיזו טרגדיה חמורה יותר ניצלנו בזה? נשנה את הגישה לצרות ה'קטנות', ובמקום לקטר עליהם ולגרום לעצמנו אולקוס ולכל הסובבים אותנו להיות זועפים, נודה לה' הטוב שזיכה אותנו שגם בעיה זו תהיה חלק מהחיים. זו, ולא משהו חמור יותר.

הגישה מעוררת השתאות. ועוד יותר, היכולת לא רק לחשוב את זה בתיאוריה, אלא גם ליישם את זה בפועל, בחיים המעשיים! מפתח של מכונית - אולי היא איבדה, אבל היא ודאי רכשה מפתח לחיים של רוגע ושלווה. חשבתי לעצמי, שזה בהחלט שווה כתיבת מאמר. לא בכל יום מגיע לפתחי (במקרה זה, כפשוטו) כזה לקח מאלף.

אגב, יש המשך לסיפור. תאמינו או לא, אבל זה מה שקרה (ההמשך יצירתי מדי בשבילי מלהמציא כזה דבר!).

למחרת, היא היתה שוב בפתח ביתי. היא ביקשה לצלצל לפורץ שיעזור לה.

מה קרה? נשבר לה המפתח של הבית!