השורש "ב.ד.ד." מפחיד.

אדם שהוא 'בודד' – לא טוב לו. אדרבה, להיות עם אחרים זהו המוגדר כ'טוב', וכפי שנאמר: "טובים השניים מן האחד". על מצורע נאמר "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו", וזה לא בא בתור פרס, אלא להיפך – בתור עונש.

ובכלל, האדם הוא יצור חברתי, ולהיות בודד זה להיות לבד, בלי חברה, מנותק מצורך אנושי מובהק. ולמרות זאת, יש יתרון גדול בהתבודדות.

 זרם החיים שוטף, וכל זמן שמתעסקים עם הצרכים העולים ודורשים התייחסות – הרי שתשומת הלב מרוכזת במילוי צרכים אלו. כל זמן ששוהים בקרבת בני אדם, הפוקוס הוא על החברה. וכך, אין הלב פנוי לעיסוקים אחרים.

ומה הם?

אני מאוד מחבב את המילה "רוממות". מילה זו מורה על רגש של נשמה, של רוחניות אינטנסיבית. תחושה של רוגע, של שמחה ונחת, של התעלות. ולפעמים, של שלווה פסטורלית. תמיד, של מצב רוח שנמצא 'על הגובה'.

כך נגדיר את הזמנים האלה: רגעים שאדם חושב עליהם ואודותם, 'אם הייתי יכול לבודד רגע מסוים, ולחיות את כל החיים כמו אותו רגע – אזי זהו הרגע שהייתי בוחר בו'.

אלו רגעים שמרגישים כלפיהם ש'בשביל זה ממש כדאי לחיות'. רגעים אלה נדירים הם. נראה שמציאות החיים משחררת את הטיפות של החיים המרוממים הללו די בקמצנות.

חבל, אה?

וזו הנקודה אותה אני רוצה להבהיר. לא צריך לחכות עד שיתמזל המזל והרגע המיוחד ינחת משום מקום. את הרגעים האלה אפשר ליצור, אפשר להביא בצורה יזומה.

האם אין זה חבל, אם לא ננצל את היכולת הזו!?

לא אוכל לומר לכל אחד מה ואיך לעשות. אין לי מרשם מדויק כיצד משיגים את זה. אבל כללים – יש.

לפעמים זה בהאזנה למוזיקה, למנגינות שמעוררות את הרגש. או בישיבה רגועה בחיק הטבע, עם נשימות עמוקות וריכוז בציוצן המתוק של הציפורים. או בלימוד איזה מאמר חכם שנותן מבט חדש ומעמיק על העולם. או באמירת פסוקי תהילים במתינות, בהשתפכות הנפש, בשירת הנשמה.

הרשו נא לי להציג את הדברים כפי שבאו לידי ביטוי בכתבי גדולי החכמים. מבחר קטנטן ממש, על קצה המזלג.

הנה לשונו של הרמב"ם (יסודי התורה פרק ז):

 

"כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה".

 

והנה דברי השל"ה ( מסכת יומא):

 

"ההתבודדות והפרישות והדביקות היו נוהגין בה חסידי ישראל, היינו שבהיותם לבדם מפרישים מדעתם ענייני העולם ומקשרים מחשבותם עם אדון הכל. וכך לימד האריז''ל, שזה מועיל לנפש וכו', ולפי כח ויכולת האדם יפרוש ויתבודד יום אחד מן השבוע או יום אחד בחמשה עשר יום, או יום אחד בחודש, ולא יפחות מזה".

 

ובספר החרדים, מתלמידי האריז"ל:

 

"וזהו ששנינו (ברכות ל, ב), חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו למקום. שהיו בטלים מלמודם ומלאכתם להתבודדות והדביקות, ומדמיין אור שכינה שעל ראשיהם כאלו מתפשט סביבם והם בתוך האור יושבים".

 

החיים יקרים מדי.

אל תתנו להם לחלוף מבלי לטעום את הטעם של התעלות הנשמה.

תקדישו תשומת לב להשגת רגעים אלו.

ותזכו ל...'רוממות'!