היה זה כשחזרתי מנסיעה קצרה לאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. חבר שפגש אותי שאל לתומו, מה היה 'הכי אמריקה' שראית?

לפני שאמשיך בסיפור, אני צריך לוודא שהקורא מודע לטרמינולוגיה בסיסית, הקשורה לנושא. כמה מילים, אם כן, מהתחום הגסטרונומי. "פרנץ' טוסט" - french toast - זהו לחם שטיגנו אותו עם ביצים. משהו טעים, אמנם, אבל קצת פשוט מדי אם אין לו תוספת מתיקות. וזה מביא אותנו לצמד המילים הבאות: "סירופ מייפל" - maple syrup - זהו מין סירופ חום ועב שיוצקים על ה"פרנץ' טוסט" המוסיף לו טעם מיוחד. אם הכל ברור, נחזור לשאלת הפתיחה ('מה הכי אמריקה', זוכרים?)

דווקא היתה תשובה מזומנת בפי. זה לא היה קשור לערים גדולות עם גורדי שחקים גבוהים, ולא למרחבים ענקיים שבין עיר אחת לשניה. זה היה קשור - סך הכל - לארוחת בוקר.

וכך היה המעשה.

בוקר רגיל בבית-מלון כלשהו. כשהגענו לארוחת בוקר, היה שולחן ערוך לפנינו עם כל טוב (כמעט) העולם. פירות וירקות, גבינות ויוגורטים, ביצים ומיצים. וכמובן פרנץ' טוסט, אלא מה?

בא אחד מאורחי המלון וצלחתו בידו, וסקר את כל הכבודה המוצעת בפניו. הרי המקום הפנוי בבטן מוגבל הוא, וכאן יש כל כך הרבה אפשרויות שונות...

הכל היה בסדר, עד שהוא שם את לבו לעובדה המדהימה ש...

בלי למתוח אתכם, אגלה לכם מה היה, מה הוא ציין בפני אלה שזכו להשתתף מעמד נשגב. "נתנו אמנם פרנץ' טוסט, אבל לא הגישו מייפל סירופ!", כך היתה התבטאותו.

זה שעמד על ידו נאנח אנחה עמוקה ובעלת משמעות, כמי שאכן מודע לחומרת המצב ומשתתף בסבלו של חבירו.

וכך הוא הוסיף ואמר: "אכן, אנחנו בגָלוּת ארוכה ומרה..."

אחרי שנרגעתי מהצחוק שתקף אותי, חשבתי שאכן יש כאן רגע שצריך לזכור אותו. כי לא תמיד יורדים לעומק המצב, ולא כל אחד יכול לעמוד על הטרגדיה של סירופ מייפל שהיה כל כך משמעותי בהעדרו.

כשמתרגלים למשהו, כבר נהיה קצת קשה אם הוא נעלם.

זה היה - ללא ספק - הכי 'אמריקה' שזכיתי לחוות.

ולמי שדואג לי... אז לי אישית הספיקו כמה פירות ומעט גבינה, ואיכשהו שרדתי את אותה ארוחה בשלום.