כשהזמן קצר והמלאכה מרובה, מחפשים איזה קיצור דרך. משהו כזה שיעזור לגמור מהר, בלי עול של יגיעה רבה וארוכה, 'קצר ולענין'.

כל זה שייך בעיסוקים של חול, כשצריך לסדר את הבית (לדוגמא). אך בעיסוקים של קודש, היינו – בהתעלות רוחנית, שם לא תופס הכלל האמור. שם צריך להשקיע ולהתייגע, אין קיצורי דרך. וכבר למדנו ש"לפום צערא – אגרא", לפי מידת הצער – כך מידת השכר.

אך אין זה מדויק לגמרי. אכן יש גם ביהדות איזה 'קיצור דרך'. יש אופן להגיע במהירות גבוהה יותר אל מחוז חפצנו.

האמנם? מהו דבר נפלא זה?

כאן אצטט ברשותכם דברים שכתב אחד מהאדמו''רים של החסידות, רבי אהרן ראטה זצ''ל, בספרו 'טהרת הקודש'. הדברים מדברים בעד עצמם, ועם כל זה – דומני שנוכל להעמיק בהם ולמצוא תוספת טעם מיוחדת.

וכך הוא כותב:

"למשל שיש אומנות כבידה וקשה אשר צריך ללמדה עד גמרה כמה וכמה שנים, ויש אומן נפלא שיש לו תחבולה לזה ללמוד האומנות בזמן קצר, (כידוע שיש בכל מיני אומנות ובכל מיני חכמות, תחבולה ללמוד בזמן קצר)

והוא משל למי שרוצה לעלות לעליה גבוהה מאד, ואשר צריך לעלות בהרבה מדרגות עד שיגיע לפתח העלייה, וידוע שיש מיני מדרגות שקורין "שווינדל טרעפ" (=מדריגות לולניות) שאפשר לעלות לעליה גבוהה בדרך קצרה ובמעלות מועטות.

וגילה הבעל-שם-טוב הקדוש שמה שאדם צריך לטרוח בסיגופים שונים ובתעניות כמה וכמה שנים וזמנים, אם יתמיד וירגיל עצמו בעבודת השמחה, יכול להשיג זאת בזמן קצר בלי שיעור, כן הוא ממש עבודת ה' בשמחה, שהוא התחבולה הנפלאה לעלות בזמן קצר למקום גבוה."

אכן, בצדק מחפשים אנו את ה"שווינדל-טרעפ". המדרגות שיקפיצו אותנו ישר אל מחוז חפצנו יקרות מאד הן, אם אכן יצליחו לחסוך בטרחה והשקעה. והנה ה"שווינדל-טרעפ" של היהדות, קיצור הדרך המופלא, הוא כאשר האדם מקיים מצוות בשמחה!

וכאן המקום להוסיף בזה התבוננות מעט, להעמיק בהבנת הנושא. למה באמת הוא כן? מדוע מידת השמחה מצליחה להיות קיצור דרך?

ראויה שאלה זו לדיון ארוך, שכמובן אין כאן מקומו. אך בקיצור נמרץ אשתף אתכם במחשבה על עניין זה.

השמחה היא קיצור דרך מפני ש ... היא בעצם קשורה מאד למטרה.

קיצורי הדרך שנזכרו במשלים של האדמו''ר, הם אך ורק דרך ואופן להגיע אל המטרה, אין קשר מהותי בינם לבין מה שרוצים להגיע אליו. ה"שווינדל-טרעפ" מקצרים את הדרך אל העלייה, אך אינם שייכים לעלייה בשום צורה אחרת.

שונה היא השמחה. היא בעצם חלק ממחוז חפצנו. היעד הסופי של עבודת היהדות היא היא להרגיש את השמחה של הקירבה אל ה'. ידוע מאד הפסוק שאמר דוד המלך, "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש...", המבטא את כמיהתו המיוחדת ביותר בחיים. וכל זה הוא כדי " ... לחזות בנועם ה' ", זוהי המטרה הנכספת והנעלית ביותר של היהדות.

וכאן גילינו טפח מהסיבה שהשמחה היא קיצור דרך. היא בעצם קרובה מאד למטרה, ולכן יש לה כח להביא למטרה זו בצורה כה ישירה.

אכן, ה"שווינדל-טרעפ" של היהדות!