יש ביטוי נפוץ על כך שהדשא של השכן נראה ירוק יותר, וזה במיוחד רלוונטי בשעת כתיבת שורות אלו. אמצע החופש עכשיו, וכל עם ישראל נפוץ לכל עבר כדי למצוא כרי דשא ירוקים, שהרי אם ננטוש מנהג זה – איזה חופש יהיה לנו?

ואני - 'תקוע' בבית; כל שכני ומכרי נדדו להם למרחקים, ואם תשאלו מדוע יש עדיין מנין בבית הכנסת שעל יד ביתי, (והרי צריך מינימום עשרה?), התשובה היא כי רבים גם בחרו לשכור דירה למשך ימי החופש דוקא בשכונה שלי. ולמה הם באו לכאן? כי גם אצלנו יש קצת עשב, שכנראה נראה ירוק כשתסתכל מ'שם'!

אז מה הנחמה שלי בכל אופן?

ראיתי פעם איזה ספר על עניני בריאות, שהמליץ – בין היתר – לא לאכול עוגות משמינות. כאלה שעשויות בטעם שוקו או וניל או אחד הפירות, עם הרבה קצפת, וקלוריות על גבי קלוריות. ותוך כדי הדברים הוא כתב שבדרך כלל העוגות הללו פחות טעימות ממה שהן נראות. תארו לכם, הוא חושב ללמד אותי מה טעים ומה לא!! אבל מה יש לומר, זה פקח לי את העיניים, כי ראיתי שהוא צודק. כל פעם שאכלתי עוגה כזו, בסוף הגעתי למסקנה שזה לא היה כמו שזה נראה, המתיקות היתה יותר בעיניים מאשר בפה. [אבל למה תמיד אני מגיע למסקנה זו רק בסוף, אחרי האכילה, ואילו כשהעוגה מונחת לפני כל זכרונות העבר נדבקים באיזה וירוס זמני?]

אין כוונתי לומר שכל ההנאות הן רק מדומות. חלילה! תמשיכו ותיהנו. אבל רק תרשו לי להציג את בפניכם שאלה אחת, שתתנו עליה את הדעת מדי פעם, והיא: כמה הנאה אמיתית יש כאן בכל מעשה שאני עושה? לא הנאה מדומה, לא כזו שאני עושה כי כולם עושים ו'אי אפשר' שלא לעשות. מן הראוי לנתח את ההנאות שאנחנו מרשים לעצמנו ליטול לידינו, ובפרט אלה שיש להן תופעות לוואי מזיקות (וכל אחד יחשוב לבד לאלו דברים בחיים שלו ההגדרה הזו רלוונטית. זה ודאי שייך לסוגי הנאות שונים – טעימים יותר וטעימים פחות).

לא באתי לתת הנחיות מדכאות, להוציא את ה'כיף' של החיים, אלא להיפך. כשנברור את ההנאות האמיתיות מאלו המזוייפות, נראה שהחיים פתאום מקבלים פן הרבה יותר שמח ועמוק, ברובד בו הנאות מדומות לא רק שאינן חודרות לשם, אלא גם מונעות באופן כללי מדברים אחרים מלהגיע לשם.

כשתזכך את חייך מניצוצות של זיוף, אש השמחה האמיתית תתפרץ במלא עוזה. כזו שנקיה מכל רבב, כזו שנותנת שמחה משמעותית יותר במרומי הנפש ובמעמקי הלב.