אחד מגדולי בעלי ההגות של יהדות דורנו היה הגאון רבי יצחק הוטנר ז''ל. חדות תפיסתו ועומק מחשבתיו ניכרים הם מיד לכל המעיין בספריו – ''פחד יצחק'' על מועדי ישראל – אפילו בעיון קל. יכולת מיוחדת היתה לו, להגדיר ענינים גדולים החובקים זרועות עולם, במשפט קצר וממצה. לדוגמא:

''ספר המוסר הטוב ביותר, הוא לוח שנה''.

 

יום הולך ויום נוסף חולף, כל משבצת בלוח השנה מייצגת 'יום' שפעם עוד היה חלק מחלום העתיד, ובסופו נגוז הוא בזכרונות העבר – חלף הלך לו.

ימי שנותינו שבעים שנה, או עשר עשרים שנה יותר. בסופו של דבר, אם נצרף לערימה את כל לוחות השנה שעוברים במשך החיים, לוח אחד לכל שנה, תווצר ערימה בעלת גודל ממוצע, לא ענקית. וזהו. הזמן מוגבל. כל משבצת יומית תורמת את חלקה, לקראת הסך הכולל של ערימת לוחות שנה...

 כל החיים כולם הם יום ועוד יום, המצטרפים לפסיפס כולל של 'חיים' שלמים.

מלת מפתח היא זו – 'חיים'.

מה אתם עושים בחייכם? לקראת מה אתם צועדים?

האם יש לכם מטרה נעלית כלשהי? או שמא רק לישון, לאכול, לעסוק בצורכי קיום מינימליים, וחוזר חלילה?

מה יאמרו בהלויה שלכם?

מה יאמרו בהלויה שלכם? שם עורכים סיכום די אמיתי מההישגים, מה'פלוסים'; שם גם חושבים (לפחות בלב) על ה'מינוסים'.

האם אתם מרוצים מן הסיכום הכללי העומד להיות לכם 'שם'?

מחשבות אלו, אכן 'כבדות' הן... כלום זה פוטר אותנו מלחשוב אותן?

מחשבות אלו גם מדכאות מעט. האמנם? אותי הן לא מדכאות בכלל. להיפך, זה ממריץ אותי מאד! הזמן מוגבל, הזמן זורם, הזמן מתקדם ללא הרף וללא רחמים. אין ברירה, צריך למקד בצורה הברורה ביותר לאיזו מטרה מתקדמים, ולעשות את כל אשר ביכלתנו להגשים מטרה זו!

כל יום דורש לנצל אותו עד תום, לעשות בו את המקסימום.

אכן, ''ספר המוסר הטוב ביותר, הוא לוח שנה''!

בימי ספירת העומר, כאשר במשך כחודש וחצי אומרים מידי לילה: ''היום יום ... בעומר''. תזכורת שהזמן מתקדם, שצריך לחשוב במונחים של מקסימום, שלא לשקוט על השמרים. להשקיף על כל יום מתוך משקפי הנצח אליהם אנו חותרים.