את ה'מה נשתנה' מכירים כולם, הצגת השאלות בפיהם של הילדים היא בהחלט אחת החוויות של לילה זה שכולם זוכרים בחיבה.

ואני שואל: מהי התשובה? איך ענינו לשאלות תמימות אלו? האם אמנם הסברנו לילד מדוע מטבילים שתי פעמים? (הסיבה המובאת בגמרא, אגב, היא... כדי שישאלו על השינויים! נסו נא להסביר זאת לילד השואל...).

אם הן, מדוע מעוררים את ילדים לשאול, ומניחים את השאלות ללא מענה הולם? הייתכן?

התשובה היא שיש כאן למעשה שאלה אחת מרכזית.

מה טיבו של לילה זה? מצד אחד: מצה – לחם עוני, ומרור, מאכלים המורים על עניות, מרירות ושעבוד. מאידך: מטבילים מאכלים, אוכלים בהסבה, ובפעולות אלו אנו מראים את עצמנו עשירים ובני חורין. סתירה! סתירה זו, היא היא כוונת ה'מה נשתנה'.

לא על עצם השינויים מוסבות השאלות, אלא על המשמעות שלהן.

שהרי אם נחשוב על זה, האם שמעתם פעם בסוכות תמיהה על השינוי במקום האכילה? 'מה נשנתה... שבכל הלילות אנו אוכלים בבית, והיום האכילה מלווה בזמזום הדבורים'... מדוע מעולם לא שואלים על תופעה זו? אלא בודאי, שלא השינוי היא היסוד השאלות, אלא הסתירה.

התשובה לסתירה

הנחו אותנו חכמינו, שיש לומר את סיפור ההגדה בצורה של 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח', להתחיל ברע ולסיים בטוב. וכדוגמא לכך נתנו את המשפט שהוא התשובה ל'מה נשתנה', והוא: "עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' משם ביד חזקה".

בשלב זה, יש לנו מקום להוסיף ולהעמיק עיון: מה באמת טעמה של הנהגה זו? האם לא מתאים היה יותר לליל פסח, רק לאכול מאכלי עשירים, ולכך להעלות על נס את היותנו בני חורין? מדוע גם את המרור יש לאכול, על כל המשתמע מכך?

סיפור מהחיים

בתחילת דרכי כנהג, רכשנו – אני ורעייתי – מכונית. נכון שהיא היתה זולה, יד שישית אם זכרוני אינו בוגד בי, ומילאה את התואר "טרנטה" באופן המהודר ביותר. נכון שהיא גם נהגה לבקר מדי פעם במוסך, למרות שממש לא שמחנו על התכיפות המופלגת בה עשתה כן. אבל מאידך, כשהיה צריך לנוע ממקום למקום, היא היתה יעילה בהרבה משאר האפשרויות שהיו זמינות לנו.

זה נקרה בסך הכל "בסדר"? הרי זה לא פחות מ"נפלא" ו"מעולה" ו"יוצא מן הכלל"!

לאחר זמן מה, התקדמנו מעט, והחלפנו אותה בדגם מתקדם יותר, כזה שהסתפק בביקורים פחות תכופים במוסך, והיה נעלב אם מישהו היה מחשיב אותו ל"טרנטה". וכמה שמחנו על כך שסוף סוף יש לנו מכונית יציבה, שאפילו מעדיפה את חברתנו על פני החברים במוסך, וממש נוסעת בצורה חלקה.

והיה זה כאשר חבר שלי קנה לעצמו מכונית (חדשה ממש! ישר מהיבואן!), ושאלתי אותו כעבור חודש איך המכונית החדשה.

"בסדר", הוא ענה בסתמיות, "לא עושה בעיות. נוסעת...".

זה נקרא בסך הכל "בסדר"? הדהדה השאלה בראשי... הרי זה בדיוק מה שצריך, זה לא פחות מ"נפלא" ו"מעולה" ו"יוצא מן הכלל"!

אלא שהיה הבדל ביני לבינו. אני התחלתי עם טרנטה (בלי מרכאות הפעם), ויכולתי להעריך מה זה כשיש רכב טוב יותר. הוא, לעומת זאת, התחיל עם מכונית "חדשה מהקופסא", לא ציפה לבעיות, לקח את ההצלחה כדבר מובן מאליו.

זהו ההבדל. ומכאן נחזור לנושא שלנו.

בוודאי שחירות היא דבר טוב, אבל האם אנו מעריכים אותה מספיק? הרי לא יעריך אותה מספיק אדם שאינו יודע את טעמו המר של השעבוד. רק ה'זוכה' לחווית העוני, יוכל לחוש את מלוא המתיקות של העושר.

בפסח, לא מספיק להרגיש את החירות. רק בצירוף עם רגש העבדות וההזדהות עמו, אפשר יהיה להודות כראוי על הגאולה. ולכן חיוב הוא להזכיר את שתיהן, "לפתוח בגנות ולסיים בשבח".

וזוהי התשובה לשאלת ה'מה נשתנה' שעומדים עוד מעט לשיר בליל הסדר.