פיוט 'מעוז צור ישועתי' לחנוכה, המושר בבתים רבים בשעת הדלקת נר חנוכה, ידוע ומוכר מאוד. הייתי רוצה, אם כן, להציע נקודת עיון בניב מיוחד המוזכר בפיוט זה.

''ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים (בשלב זה עדיין אין לי הערות), בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים''.

'בני בינה'?

מי הם 'בני בינה'? בודאי, לפי ההקשר, הם החשמונאים, שמכוחם יש לנו את ימי החנוכה. אך מדוע נקראים הם בכאן 'בני בינה', ומה פשר הכינוי הלא-שגרתי הזה?

אציע נא את רעיוני בפתרון תמיהה זו.

מה זו 'בינה'?

חכמה, בינה, דעת; כל אחד מאלה מורה על בחינה שונה: 'חכמה' היא עצם הידיעה, הנגלית ונראית לעין. 'בינה' היא עמקות שמתחת לפני השטח; זהו מלשון 'התבוננות', 'להבין' דבר מתוך דבר, להסיק יותר מאשר נראה במבט של 'לכאורה'. 'דעת' הוא שילוב של החכמה והבינה ויישום הדברים בפועל (לחץ כאן להרחבה).

כל המביט במלחמתם של החשמונאים, משתומם על התעוזה, על כך שבכלל יצאו להלחם מלכתחילה. אנחנו כבר יודעים את הסוף, את הנס של 'רבים ביד מעטים'. לנו יש את הזכות והיכולת להתחיל מהסוף. אבל מה חשב לעצמו יהודי בשעת מעשה, כאשר עדיין לא אירע מאומה, כאשר יצאו לקרב שהוא אבוד מראש? איזה הגיון יש להתאמץ ולהסתכן כאשר הסיכוי להצלחה הוא אפסי?

נתקדם לנתח מזמור מתהילים שישפוך אור בנקודה זו.

''איש בער לא ידע, וכסיל לא יבין את זאת''. מה הכסיל לא יבין? ''בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אבן...''; העשב פורח הוא בכל פינה, מתפשט במהירות, גדל כמעט ללא מאמצים. וכך גם הרשעים! בקלות, ביעילות, בכל מקום ואל כל פינה נדחת מגיעים הם, נמצאים במלוא עוזם תוקפם. ולעומתם הצדיקים: ''צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה'', עצי ארז ותמר נדירים יותר, ושנים רבות עוברות עד אשר יתבססו ויעמדו על תילם. איזו תקוה קיימת כנגד מאזן כוחות שהוא כה בלתי-מאוזן?

כאן, בדיוק בנקודה זו, נתקע ה'כסיל', הוא 'לא יבין את זאת', כי מה שהוא רואה זה רק מה שעל פני השטח, ושם באמת נראה הכל מדכא, הרשעה מתגברת, כוחות הטוב הם חסרי סיכוי לחלוטין.

אבל הבה ו'נבין', נעיין בשורשי הדברים, נתבונן מתחת לפני השטח. ''בפרוח רשעים כמו עשב וכו' – להשמדם עדי עד!''. כוחו של הרע מוגבל, הוא בסוף יושמד, אין לו כח אמיתי. הוא עומד כנגד בורא העולם, בעל הכוחות כולם, ולא יתכן שתהיה הצלחתו עולמית. גם אם יגביה כנשר קינו, מודיע הנביא עובדיה, ''משם אורידך נאום ה' ''. וכל כמה שאדם משייך את עצמו אל בורא עולם, כך גם ימצאו בו הכוחות להצליח במשימתו, ולהתגבר על כל הקשיים והמעכבים.

ולכן החשמונאים יכלו לצאת למלחמה זו, כי הם פעלו בשליחות הא-ל – וכשפועלים עבורו בהשקעת כל הכוחות, סוף דבר תעלה ההצלחה בידם. ולכך קרויים הם 'בני בינה', כי אמנם הכסיל לא 'יבין' את זאת, אבל הם הבינו. הבינו היטב את מערך הכוחות בבריאה, את מגבלות הרע למרות הצלחותיו על פני השטח, ושאינו יכול לעמוד בפני מסירות נפש לצד הטוב.

הם המתוארים 'בני בינה'.

 

***

 

כאשר מביטים אנו סביב, לפעמים גם במצב שלנו אנו יכולים להתייאש. ובכל אופן, קודם שרוח הייאוש תשתלט עלינו, הבה ונשאב חיזוק מהתבוננות זו שתיארנו לעיל. רעיון זה הוא בעצם יסודו של חג החנוכה, גישה זו היא הטמונה בעומקן של חגיגת ימים אלו, והעידוד הטמון בה בהחלט מתאים לנו לכל השנה כולה.

בואו נהיה כולנו אחד מ'בני בינה'!