"בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות…"

כמיטב המסורת של מנתחי שירים, שהם גם מנתחי פסיכולוגיה של משוררים, גם אני רוצה להבין את "כוונת המשורר": זה החלום? זו פסגת שאיפות האדם? אין יותר למה לשאוף? – הציפיה הגדולה היא לספור ציפורים? וכשיעלה בידך מספר סופי ('עכשיו עברה ציפור מספר אלף שבע מאות ארבעים ושתיים), אז תהיה מבסוט?

אני מניח שעומק הענין פה הוא משהו אחר. אז בואו נפסיק להתעופף לרגע, ונחשוב על הרעיונות הבאים. אני מבטיח לך שנצא יותר יציבים ועם שתי רגליים על הארץ.

כשאני מתהלך ככה לחוץ מכל מיני דברים, אני מחפש מפלט לליבי העדין. יש לפעמים מטלות ו'אחריויות' שונות הרובצות עלי (אני לא עוסק רק בכתיבת טור שבועי של 'הדרך אל השמחה'. יש לי עוד כל מיני עיסוקים. לדוגמא, אשתי מצפה ממני כל שבוע להעלות את המתג של השעון שבת. ועוד כל מיני תפקידים שמצטרפים למסכת לחץ אדירה).

לחץ זה לחץ, אחריות זה דבר רציני, ואין לי תמיד עצה לכל דבר.

והנה אני מתהלך לתומי ורואה ציפורים בחוץ. מצפצפות, משוררות, מקפצות בקלילות מאילן אחד לשני כאילו לא חל עליהן חוק המשיכה. לא שאלתי אותן למעשיהן, כי יתכן אולי אפילו שחלקן נודדות (כמו בשיר).

אבל תכ'לעס: אין דבר מרגיע כל כך כמו שמיעת שירת הצפרים. השלוה הנסוכה בהן, המתיקות המתנגנת מהמקור שלהן ישר לעמקי הלב של כל מי ששומע. אין שום דאגות, שום הפרעות, לא קיים לחץ. רק לשיר ולשיר, לקפץ ולזמר.

זה נותן מקום לחשוב ולהרהר, האמנם כה חמורות הבעיות שלי? האם אי אפשר ללמוד מהציפור את האומנות המיוחדת הזו, לצפצף על כולם, לשיר ולשמוח ולתת לדאגות לעמוד בפינה עד שאתפנה להן? כה מרעננת היא הנהגה ציפורית זו, והיא בהחלט מדרבנת אותי להמשיך בעקבותיה (כוונתי להנהגה שלה לשורר, אני לא מתכוון להתחיל לקפץ מאילן לאילן ומענף לענף. זה לא בשביל אנשים בגיל שלי).

תאמינו לי, רק בשביל זה כדאי מדי פעם להאזין לציוץ הציפורים. להאזין לעומק.

לקח גדול למדנו כאן. לתת את מלוא ההאזנה למנגינת הציפורים, להרשות להן מדי פעם לסייע למעוף הנפש והתרוממות מצב הרוח.

נציע, איפוא, מילים חדשות לשיר (בתקוה שזה מתאים למנגינה): "בשנה הבאה נשב על המרפסת ונשמע ציפורים מצייצות…"