"מן הזהירות – שלא תרבה להיזהר" – נכתב בהקדמה של אחד מספרי המוסר הקדמונים, "חובות הלבבות", בו מביע המחבר את חששותיו בחיבור הספר. שמא אין הוא ראוי למשימה גדולה זו, שמא הוא נוטל על עצמו תפקיד שהוא למעלה מכוחותיו? אך לבסוף, מסיק המחבר, הוא החליט שלא ייתן לחששות אלו למנוע את פעלו הטוב, כי: ''מן הזהירות – שלא תרבה להיזהר''.

כלומר: טבעי הוא לאדם המחליט לעשות מעשה טוב, להעלות חשש של כשלון בלבו: "אולי באמת יש פגם כלשהו בכישורי או בטוהר כוונתי? אולי באמת כדאי שאשאיר את המלאכה לגדולים וטובים ממני?

כנגד מחשבות אלו באה אמרה זו, המגדירה שחלק ממידת הזהירות הוא גם לדעת מה הגבול שלה. אין לדחות מעשה טוב עד שיהיה מאה אחוז שהכל יהיה 'כמו שצריך'. גישה כזו רק משתקת את העשייה ומשביתה את כל ההישגים והשאיפות של האדם.

בעקבות הרעיון הנזכר, התגבר המחבר על היסוסיו וחיבר את ספרו, ואכן הפך ''חובות הלבבות'' להיות ספר קלאסי, שהדריך וחיזק אין-ספור אנשים בדרך הישרה.

רעיון זה הוא שימושי לכל אחד, כמה פעמים ראינו אנשים שנמנעים מעשייה מבורכת בגלל שהם לא מוכנים לעשות דבר שאינו מובטח שהוא בשלמות של מאה אחוזים – ולא פחות? הרבה דברים טובים אבדו דווקא בגלל השאיפה לשלמות – שאיפה שהיא טובה כשלעצמה, אבל מקלקלת כשהיא לא במקום והזמן המתאימים.

לכן, לכולנו נכון לזכור את המשפט, שהוא כלל חשוב בחיים –

''מן הזהירות – שלא תרבה להיזהר!''.